בשבוע שעבר פגשתי לראשונה את אמל"ש. לאמל"ש ולי יש היסטוריה – פעם, מזמן, התכסחנו נורא סביב איזה פוסט שלי. לשתינו יש פתיל קצר והגיצים עפו לכל עבר. אבל מאז עברו הרבה מים באוקיינוס ועם הזמן נותרנו עם הערכה הדדית. "את לא חביבה, את הרי יודעת את זה", אמרה לי אמל"ש במפגשנו. המשפט הזה השתהה לו באטמוספירה הסובבת אותי והפכתי בו לכאן ולכאן, כדי לבדוק מה הוא עושה לי.

פעם, הדבר הכי חשוב עבורי היה להיות מקובלת ואהובה על ידי כולם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש מי שלא חושב שאני מקסימה ונפלאה (בודאי שאני כזאת....).

שמחתי לגלות שהמשפט הזה לא גרם לי מועקה. להיפך, הוא העלה בי חיוך קטן של סיפוק. הנה, הגעתי סוף סוף לשלב שבו זה בסדר גמור שיש מי שחושב שאני קצת קשוחה ולא חברותית במיוחד. ברירת המחדל שלי השתנתה והיא לא על אוטומט של חביבות. לפעמים אני שמה לב לאופן שבו אני עונה לטלפון – קצת ברשמיות, עד שאני יודעת מי מעבר לקו ואז, אם מדובר בחבר/ה – אני מרגישה בשינוי בטון של עצמי... אני חושבת היום שזה ממש בסדר שאני מתגלה בשלבים ולא פרושה לרווחה כבר במפגש ראשון. זה מוצא חן בעיני להיות קצת אניגמטית  - תמיד הייתי כספר פתוח.

תודה לך אמל"ש על ההזדמנות לראות את עצמי דרך עיניך. תודה שאת מוצאת בי עניין ותודה שאת משקה את הצמחים כאן בבלוג בתקופות יובש.