האנשים הקרובים אלי ביותר גם עובדים איתי. משום מה, הם מרגישים צורך לדבר על עבודה גם כשאנחנו לא בעבודה.

מה זה הדבר הזה???? האם הם חושבים שזה מה שנותן להם תדמית "רצינית"? האם זה שאני רוצה בשעות הפנאי שלי להתעסק בחלקים אחרים של עולמי אומר שאני פחות רצינית מהם??? למרות שאני לא חושבת כך, פתאום אני מוצאת את עצמי תוהה - איך יכול להיות שבשעות מסוימות ביום - אני לא חושבת על עבודה ב-כ-ל-ל... וזה לא שאני שכירה של מישהו - אני בעלת הבית....  אני אוהבת ואף נלהבת מהעבודה שלי. אבל זה לא אומר שאני לא צריכה לקחת ממנה חופש על בסיס יומי, לא כן?

רק שלפעמים מתגנבות להן רגשות אשמה כאלה....