הסבר רקע קצר: בעלי, אבא שלו – אחד משבעה אחים. משפחה סורית גאה, מרובת נפשות. 25 שנה אני במחיצתם ועדיין לא מכירה את כל השמות. יש שם כמות עצומה של בני-דודים וטווח גילאים רחב. ישנם כמה שאנחנו בקשר נהדר איתם אבל עם הרוב לא החלפתי מילה בחיים. בפעם הראשונה שראיתי אותם במסה, הייתי די בהלם. לא היה לי ניסיון עם כמויות כאלה. זה היה בחתונה של גיסתי ב- 1980 – שנה לפני שהתחתנו. זה היה ממש שוק תרבותי בשבילי ולא הבנתי מה אני עושה שם. אבל עם הזמן, הכרנו וגיליתי שגם הם התייחסו אלי די בחשדנות – מן סנובית צפונית כזו…

דווקא עם הסניף החוגג את החתונה אין לנו שום קשר (וכאמור לא מכירים את הילדים) אבל היה מאד יפה בעינינו שטרחו להזמין אותנו – במיוחד לאחר שהיו כמה אירועים בהם פסחו עלינו ואמרתי לבן-זוגי שמן הראוי לעשות הפעם את הדבר הנכון, ובמקום לצאת לשתות עם חברים, כהרגלנו בימי חמישי- נעשה כבוד למשפחה.

תגידו לי – מה זה הקטע הזה עם האוכל? פעם היו מסתובבים מלצרים עם מתאבנים קטנים על מגשים – סיגרים מרוקאים, פסטלים וכו'. עכשיו, באולם קבלת הפנים (אולם המקשר בין אולם החופה ואולם הסעודה), יש ארוחה שלמה: מרק, קוסקוס, פיצה, סושי, ספגטי, דג סלמון, סלטים וגם סיגרים ופסטלים. מי צריך לאכול אחרי זה? האנשים שהגיעו בשעה 7 אכלו והתמלאו לגמרי רק מההמתנה לחופה….. משמאל, אולם החופה. חומת טול משני צידי המעבר, מסמנת את הדרך (הארוכה) לחופה (אולי כדי שאפשר יהיה להתחרט ברגע האחרון….) מאחורי הטול משני הצדדים, מסודרים כסאות (לצד של החתן ולצד של הכלה). הבעייה היא שכאשר מתיישבים, החומה מסתירה את החופה אבל מה זה משנה…. ניתן היה לצפות שהמעבר עצמו יהיה מכוסה בשטיח אדום. במקום זה, היתה יריעת ניילון לבנה שכיסתה את מערכת החוטים של צוות הצילום המקצועי שצילם משלושה מוקדים במקביל….דקה לפני החופה הגיח הזוג הצעיר, שנראה שאכן עלול להתחרט אי שם על יריעת הניילון. היא נראתה כמו דובשניה דחוסה בתוך בגד שנראה כמו חלקים הסרוגים במסרגה אחת שחוברו להם יחדיו. לא ניתן היה שלא להתמקד בחזה המפואר שלה, שהיה פשוט ענק ותהיתי למה לא הסבירו לה שאם יש לך זרועות מדולדלות, עדיף לא להבליטן ביום החתונה כי כשתראי את הוידאו , את תשנאי את עצמך לנצח… תרועת חצוצרה בישרה על תחילת הטקס והם התחילו לנוע לעבר המטרה בצעדים נבוכים.

במקום, עברתי לאולם השני וחיפשתי את השולחן שלנו. המנהג של חלוקה מראש לשולחנות הוא מאד נוח, אם כי אף פעם לא מושיבים אותנו על יד הבני-דודים השווים כי במשפחה הזאת, כל "סניף" ממלא שולחן שלם (אם לא יותר). מהר מאד הסתבר שאין שולחן שמספרו 29. המספור מסתיים ב- 25. לא נותרה ברירה אלא להמתין לסיום הטקס ולאתר את האחראי. אחרי רבע שעה של נדודים המוניים, הסתבר שצריכים היו להיות 32 שולחנות אבל מישהו פישל (הוא כבר יחטוף על זה….). אני תפשתי יוזמה, כבשתי שולחן פינתי מרוחק והצהרתי עליו כעל שולחן 29. זה היה שולחן רזרבי ולא היו עליו פרודוקטים. אבל לפחות חסכתי לחמי ולחמותי את המבוכה. הם הרי לא היו יושבים עד שכולם יושבים ובטוח לא היו שואלים. תאמינו לי – אני לא יודעת מה הם היו עושים בלעדי במשפחה…אחרי חצי שעה כולם מצאו מקום. האחראי קיטר שנוצרו לו שולחנות לא מלאים. מעניין את הסבתא שלי. אנחנו לא זזים ואנחנו שולחן מלא.

האמת היא שהייתי מאד רגועה – גם כי אכלתי בבית וגם תקעתי עוד שלושה פסטלים (שהיו ממש טעימים). המנהג הזה של לאכול בבית לפני אירועים מומלץ בחום. את זה קיבלתי מחמותי החכמה. זה מוריד את הלחץ וחוסך את הצורך לאכול את האוכל הזוועתי שמגישים בדרך כלל. מה יותר טוב מאוכל של הבית? אז מה אם שילמנו….לא הייתי צריכה לאכול למנה ראשונה שושנת בצק עם קן של ירקות ברוטב צהבהב וגם לא דג ברבוניה ענק שטוגן לפני 4 שעות וכבד על טוסט שנראה מותש. גם לא הייתי צריכה לאכול למנה עיקרית רבע עוף או דג. לא יודעת מה חסכתי לעצמי לקינוח כי מי יכול להישאר עד לקינוח???? הרי זו ארוחה בלתי נגמרת. עוד לפני תחילת הארוחה יש בליץ של ריקודים –עם אפקטים של עשן והכל. פעם היו מרימים את הזוג הצעיר לקראת סוף האירוע – היום מתחילים עם זה את הערב. הכלה תמיד נראית לי שיותר מכל היא פוחדת ליפול מהכיסא אבל מה לא עושים בשביל צוות הצילום…. הם ניסו להתנשק אבל לא ממש הצליחו להיפגש. ואנחנו? נגיד שרצינו להחליף איזו מילה עם מי שיושב לצידנו – אין סיכוי…. הדציבלים אינם מאפשרים שיחה (ולהזכירכם, ישבנו בשולחן הכי מרוחק). אחרי הבליץ הראשוני, המוסיקה הרועשת נפסקת וכולם מתיישבים לאכול עד לבליץ הבא….