דרמות אישיות מתערבבות בדרמות לאומיות וגורמות לי אי שקט כבד.

אתמול מול שקיעה נפלאה על חוף הים נפנפתי לשלום לטייסי הקוברות שטסו דרומה מול החוף. חשבתי שאם הם רואים אותי אז הם בטח מבסוטים – הרי זו המטרה שלהם – לאפשר לנו חיים נורמלים. שאון מטוסי הקרב בלתי פוסק. אני לא רואה אותם אבל יודעת שהם שם – בדרך ל... בדרך מ... איך ביום אחד הכל משתנה – אתה קם בבוקר לחייך הרגילים ופתאום נופלת עליך פצצה – לאו דווקא קטיושה. שום דבר אינו כפי שהוא נראה.

מה השתנה מאז 82, כשישבו בחורינו וכססו ציפורניים – למי יקראו למילואים ומתי – רצוי כמה שיותר מוקדם? רק העובדה שזה כבר ילדינו ואילו בחורינו יושבים בשקט מדוכדך של אלה שכבר לא זקוקים להם.

לפנות בוקר חלמתי שמודיעים לי שבני נעדר. החלומות האלה – המעלים לנו את השדים ממרתפי התת-מודע.... הוא בבית וגם לא בצפון – לא שרמאללה זה גן עדן...

הכל אשליה – איך יכול להיות שקט אמיתי כשבכל רגע נתון יש מאות ואולי אלפי אנשים שכל מהותם היא הרצון להשמידנו מעל פני האדמה? בשנייה הכל יכול כך להתלקח, החיים לגמרי משתבשים ואנחנו אפילו לא קולטים את ההשלכות הרחבות לכך – הכלכלה, התיירות.

ועוד שאלה אחת לסיום – מי מחליט על השמות למבצעים האלה. "שכר הולם"? דא? שכר למה? נראה לי שמישהו התבלבל וחשב שהוא עדיין מזכ"ל ההסתדרות....