היה לי מוזר לא לכתוב אתמול. התרגלתי לשגרת כתיבה, שגרת תגובות ואתמול פתאום היה לי פקק. לפעמים אני מרגישה כמו שמרגישים תינוקות שנכנסים למצב של גירוי יתר – יותר מדי קולות, אורות, רעשים סביבתיים המתבטאים בהצפה של רגשות וגורמים להם לפרוץ בבכי…. גם אני לפעמים רוצה לפרוץ בבכי כזה – בכי משחרר וזאת תוך כדי התכרבלות לכדור קטן קטן מתחת לשמיכה עבה בחדר חשוך – ללא גירויים חיצוניים. להתחבר חזרה אל עצמי. לפעמים אני הולכת לעצמי לאיבוד בתוך ים של לחצים, דרישות, צרכים, מחוייבות. כנראה שהנסיעה לאילת גם תרמה בעקיפין לתחושה של אתמול. שם היה לי שקט. הייתי עם עצמי – קצת כמו הבריחות שלי ללונדון (לא הייתי מאז ספטמבר!). לפעמים אני רוצה שיעצרו את העולם ויתנו לי לרדת. אני מבטיחה לחזור אבל צריכה "פּוס" קטן במשחק. בימים האלה נתקעות לי המילים. בפנים יש בעבוע אבל הפקק מונע התפרצות ואז הכל מתערבל לי בפנים ואני מרגישה תחושה פיזית של בחילה. בימים האלה אני נעשית מאד שקטה, שקט לגמרי לא אופייני ומעורר תשומת לב ודאגה אצל יקירי. חברים מתלוננים שאני נעלמת להם וזה מלחיץ אותי עוד יותר. אני קצרה בשיחות – הפתיל הקצר ממילא מתקצר עוד יותר. גם מעט השיחות שאני יוזמת נחתכות.

ואפרופו, אילת נפגשה אתמול בלילה עם החמוד מהמועדון. אמרתי לה שתשנן לעצמה את המילה FUN בתור מנטרה.