עם פרוץ האביב מורגשת התעוררות. יש משהו באוויר. אפילו כאן בישרא אני מרגישה את זה – יש איזו חושנית אביבית בסביבה…אז לכבוד תחילת האביב –עוד על אהבה.

אני קוראת עכשיו בהנאה רבה ספר שבתרגומו העברי נקרא: חיבורים של אהבה מאת אלן דה בוטון. שמו אולי מוכר לכם מהלהיט העכשווי שלו: פילוסופיה – המדריך לאושר, אותו כבר הזכרתי בעבר, למרות שזנחתי אותו ברגע שקיבלתי את החיבורים היישר מלונדון בשפת המקור. (Essays in love).

הסופר מספר על כל השלבים של סיפור אהבה – החל מהמפגש, דרך הנשיקה הראשונה, הריב הראשון, ההתלבטויות, האינטימיות ועד לשברון הלב. הוא גם הגיבור והוא גם הצופה מהצד, אשר מנתח את ההתרחשויות בהומור, אירוניה ושנינות. פשוט מרתק ומעורר מחשבה בכל פיסקה ופיסקה.

היום אני רוצה להתייחס לפרק שנקרא מרקסיסם והוא מאיר לי סוגיה שלא היתה ברורה לי אף פעם – סוגיית ההרס העצמי במערכות יחסים.

ישנה מסורת מערבית עגומה ומתמשכת, הטוענת שאהבה היא אפשרית רק כל עוד היא אינה נענית, מעין תרגיל מרקסיסטי שבו תשוקה ניזונה מחוסר סיפוק. לפי שיטה זו, האהבה היא כיוון אך לא מטרה כי ברגע שהיא מגיעה אל ייעודה – ומקבלת הד אצל הנאהב/ת - היא נשרפת באש של עצמה.

הרי החזרת אהבה רק תעיד על טעם רע כמו בבדיחה של מרקס שאמר שהוא לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותו בתור חבר. כך גם באהבה – אם מושא אהבתנו משיב לנו אהבה, משהו לא בסדר איתו או שזה רק עניין של זמן עד שהוא יעלה על נוכלותנו ויגלה שאנו לא ראויים לשהות בצל מושלמותו. האהבה נחשקת אבל לא ניתנת להגשמה בגלל שהתרמית תתגלה ועדיף למנוע מראש את האכזבה. לכן, מרקסיסטים מעדיפים מצב של אהבה חד צדדית שבו מושא אהבתם נותר בגדר פנטזיה בלבד. עדיף שהוא/היא לא יהיו פנויים רגשית ואם הם במקרה כן פנויים, אז שלא יגלו עניין – שלא יתקשרו, לא יזמו בילוי משותף ובטח לא רצוי מגע גופני כלשהו. והיה ולו קרה דבר מכל זה, תגובתו האינסטינקטיבית המיידית של המרקסיסט היא לרסק את האידיליה. לא בגלל שהוא לא שמח למחוות אלא בגלל שהוא לא ראוי. אם האהוב יתאהב בנו, תכתים עובדה זו את מושלמותו. נשים הן אלופות במבחנים אינסופיים הנעשים לאהובים בפוטנציה. האהוב מתבקש להתקשר בשעה ייעודה. אם יתקשר בזמן, יתפרש הדבר כהתלהבות יתר. אם יתקשר באיחור ויעורר מתח, על פני השטח היא תתעצבן אבל בסתר ליבה תעריך אותו יותר. היא תבקש ממנו להחליף חולצה. היא תאמר בעקשנות שהיא לא תצא איתו כשהוא לבוש כך. היא יודעת להפעיל לחץ כבד והוא- שישמר לו – אם יחליף את החולצה, היא תראה בכך חולשה… מצבים בלתי אפשריים שכאלה, שמוכרים לכולנו בגרסה זו או אחרת. לפי הפירוש המרקסיסטי, הכל נועד כדי לוודא שהאהוב אינו נלהב יתר על מידה, כדי שנוכל לראות בו אובייקט קשה להשגה ורק כך נוכל להחזיר אהבה. אנחנו לא מעוניינים למצוא נקודות חולשה אצל האהוב הפוטנציאלי. אם אנחנו רואים אותו כיצור עצמאי, חזק ומושלם, הוכחה לכך שהוא מפתח בנו תלות יכולה לפגוע בקסם שהוא משרה עלינו.

לפי תיאוריה זו, אוהבים נועדו להיטלטל בין שני קטבים: כמיהה וריחוק. ככל שעולה אהבתו של אחד, כך דועכת אהבתו של השני. אבל אנחנו הרי יודעים שבחיים אין הדבר כך – אחרת אף זוג לא היה שורד…. בחיים, כמו באהבה, יש צורך באיזון. בשיטה הזו, מדובר על איזון בין אהבה עצמית לשנאה עצמית. עד כמה אנחנו מוכנים לפרגן לעצמנו אהבה, עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש ראויים לאהבה. ככל שהאהבה העצמית גוברת, כך אנחנו מוכנים להסכים להיות נאהבים – מסכימים להרגיש ראויים לאהבה.

כמו שצריך…..

אביב מלא אהבה לכולנו.