אספר לכם סיפור. שבו בנחת….

בצבא הייתי בסיני. בתחילת שירותי הצבאי הייתי כבר עם האקס המיתולוגי – החבר הרציני הראשון שלי והאמת היא שחשבתי שהוא יהיה גם האחרון – כזו אהבה גדולה זו היתה. כעבור כמה חודשים, התחיל לחזר אחרי קצין אחד מהגדוד שלי. גיליתי שהוא מוצא חן בעיני ולכן הצעתי לאקס שנעשה הפסקה כדי לבחון מחדש את יחסינו ואז התפתח הקשר עם הקצין הצעיר י'. היה לנו מאד כיף ביחד, אם כי לא אהבה גדולה ולכן זה דעך די מהר. במיוחד לאור העובדה שהוא עבר לחטיבה. כמה שבועות אחרי המעבר הוא הכיר מישהי ששרתה באיזור אחר של סיני. לילה אחד, אחרי תרגיל חטיבה, לקח ללא רשות ג'יפ אמריקאי ונסע אליה. בדרך חזרה, הג'יפ התהפך, הוא עף החוצה ושכב בלי יכולת לזוז עד שעבר הפטרול של הבוקר. מסוק העביר אותו לתל-השומר והסתבר שהפגיעה היא בלתי הפיכה. הוא לא ילך עוד.

האם אפשר לתאר את הכעס שהרגשתי? לא עליו כעסתי אלא על הבחורה הזאת, שלא הכרתי, שגרמה לו לזה. היא היתה אשמה בעיני ורציתי לפגוש אותה כדי לראות את הבחורה שהיה שווה בשבילה להיתקע לכל החיים על כסא גלגלים. לא הייתי צריכה לחכות הרבה. נפגשנו במחלקה לשיקום. סתם אחת. לא יפה, לא חתיכה – בשביל זו? שנאתי אותה.

רצה הגורל והיא רדפה אותי. לא היה שלב בחיי שלא היתה שם. היא היתה חברה של חברים, התחתנה עם חבר של חברים אחרים, הילדים שלה הלכו לבית הספר של ילדי והמפגשים בינינו היו צוננים תמיד. מן טינה טפשית כזאת הרי איתו אני כבר שנים לא בקשר…

לפני שנתיים בערך נפגשנו בבר-מצוה. בעודי רוטנת לעצמי שאני לא מאמינה שאני פוגשת אותה גם שם, היא ניגשה אלי ושאלה: "אולי סוף סוף נדבר על מה שהיה?" הייתי בהלם. התיישבנו ליד שולחן צדדי והבחורה התחילה לדבר ואני התכווצתי בתוך כסאי. מאז אותו היום, אין יום אחד בו היא לא חושבת על התאונה. היא חולמת על זה, רדופה. ואני – אפילו לרגע קטנטן אחד לא חשבתי עליה! לא חשבתי על גדול הטראומה שהיא עברה. בחורה בת 19 שנופל עליה תיק כזה. התחבקתי איתה וביקשתי סליחה. הרגשתי שאבן הורדה לי מהלב.