לפני כמה שנים יצאתי מהארון והתוודעתי קבל עם ועדה על התמכרותי ליפים והאמיצים. כן, כן, זאת אני. אם, במקרה, הצלחתי לשכנע מישהו שאישה בשלה ורצינית ניצבת כאן לפניכם – הריני נחשפת במערומי – חיננית אך ריקנית…..

הסיבה ליציאתי מהארון נבעה מכך שגיליתי אחיות! כמה חברות שאני דווקא די מעריכה התבררו כמכורות גם הן ואנחנו הרי יצורים עלובים כל-כך – רק כשאנחנו מרגישים שיש שותפים לחולשות שלנו, אנחנו מוכנים להתוודות בהן. אז מה יש בהם, ביפים ובאמיצים האלה? יש בהם הכל ובגדול. הם הכי יפים, קורים להם הדברים הכי מעניינים והחיים שלהם הם סרט ארוך ומתמשך – כל מה שלא קורה לנו בחיים אנחנו יכולים לחוות דרכם. כמובן שהסדרה הזו היא אנלוגיה לכל הסבוניות באשר הם. להבדיל מטלנבולה שיש לה מספר פרקים קצובים, אופרת סבון אינה נגמרת לעולם. כל יום אצלך בסלון, כמו יעקב ומיקי, אנחנו מזדהים עם הדמויות, מרגישים אותם ומעל לכל, הסוד הגדול של ההתמכרות לסבוניות – אנחנו יודעים משהו שהם לא יודעים. זהו אלמנט דומיננטי בסבוניות: הקהל שותף לסוד אשר יתגלה רק בהמשך לגיבור. היפים ואמיצים משודרת בשעה מאד נוחה לי. זו כנראה הסיבה שהכל התחיל. אני מגיעה הביתה לקראת ארבע מהעבודה ואחרי האוכל (או בזמן) אני בוהה בדמויות היפות שעל המסך. זהו סוג של מדיטציה. הראש מתרוקן מכל מחשבה נאורה ואינטליגנטית והופך לגוש סבון מתרכך ששהה כמה שעות טובות במים. אוי ואבוי למי שיפנה אלי בזמן התוכנית. (הבת שלי בדרך כלל רואה איתי ואם הפסדתי פרק, היא רושמת לי את התקציר). כמו בחיים, יש בסדרה קופות של מתח ותקופות של רגיעה ואפילו קצת שעמום.

לאחר צפייה של שעות רבות אני יכולה להגיד לכם שלפעמים החיים הם ממש אופרת סבון ובתקופות של "יובש" אפשר תמיד להתנחם בריגושים שעל המסך….

ואם כבר בטלויזיה עסקינן, אנחנו היינו מאד בעד הטלנבולות העבריות. "משחק החיים" דחה בביתנו את החדשות, למורת רוחו של אב הבית שנכנע לבסוף לפי הפתגם: If you can't beat them – join them

ואחרון אחרון חביב: סקס והעיר הגדולה. בלעתי בשקיקה את שני הפרקים ששודרו ברצף והזלתי דמעות במקומות הראויים. אבל כל-כך התעצבנתי על ביג…. זה כל-כך קלאסי: החוק הידוע של "מי רוצה יותר": כל עוד היא היתה סמרטוט לרגליו, היא לא היתה מעניינת. אבל ברגע שהעניין שלה היה במקום אחר- הוא לא יכול בלעדיה. ואיך היא אמרה לו באוטו: אל תתקשר אלי יותר לעולם או יותר טוב – תשכח שאפילו ידעת את המספר שלי ויצאה מהאוטו – מחאתי לה כפיים, הרעתי לה בקול…. תראי לו קארי, תראי לו…. אבל סמרטוט נשאר כנראה סמרטוט ובעודה עם בארישניקוב השרמנטי אם כי דהוי, על מי היא חושבת???? על האביוּזור הזה. הרי אם היה מחזיר לה אהבה כמו איידן, הנגר המתוק, היא היתה מזמן מעיפה אותו….

גברים, לפעמים אני ממש מרחמת עליכם על כך שאתם צריכים לנסות להבין אותנו…..

יום מקסים לכולם.