יום אחד הופיעה בביתי תיקיה כחולה של פעם. משהו לא מוכר, לא של הבית, ועליו מילה אחת – אופיר. "מה זה?" שאלתי, אף אחד לא ידע. "זה היה באוטו", אמרו לי ואף אחד לא ידע איך זה הגיע לשם. פתחתי את התיקיה ומצאתי שם פיסת חיים. ספר מחזור של גימנסיה הרצליה, ממש מהתקופה שלי. דפים המודפסים במכונת כתיבה, הכריכה הכחולה בפורמט ההוא, המוכר. כמה מחזורים מתחתי. תמונת מחזור. נער בלונדיני יפה. תעודת סיום של קורס מפקדי טנקים, עוד כמה תעודות וחבילת תמונות של ילד שנולד בשנת 1996. הרגשתי שאני מציצה לתוך חיים של מישהו זר, שפלש באופן תמוה לתוך ביתי.

התיקיה הזאת היתה מונחת כמה ימים כמו גוף זר בבית והיה לי ברור שהיא חייבת לחזור לבעליה. בדקתי באתר של 144 ולא מצאתי שום טלפון תחת השם שהיה שם. נכנסתי לאמביציה של בלשית מתחילה והלכתי למספר הטלפון של ההורים מספר המחזור. הטלפון מנותק. אחרי כמה ימים החלטתי לעשות ניסיון אחרון והתקשרתי ל- 144. "אין לי מספר של בזק, אבל יש שני טלפונים ניידים", אמרה הטלפנית. התרגשות קלה אחזה בי, עם ההתקרבות התעלומה לפתרונה. הטלפון מצלצל וקול עמוק, לגמרי לא מתאים לפני הנער שראיתי בספר המחזור, ענה לי. אופיר? שאלתי, כן, הוא אמר. שיחה קצת משונה, אמרתי, אבל כך וכך וכך – וגוללתי בפניו את הסיפור המוזר. היה חסר לך? שאלתי, ממש לא, אמר. הפעם האחרונה שנתקלתי בזה היה לפני שלוש שנים, כאשר פיניתי את הבית של הוריי שנפטרו.

בקיצור, התעלומה לא נפתרה, אבל התיקיה הוחזרה לבעליו – במפגש על הדרך, תוך מבוכת מה ואפילו התרגשות קלה, קיבלתי הרבה תודות והזמנה לקפה, אבל עדיין לא ברור איך הגיע האורח הזה לביתי.....