הבן אדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק….

כך מוצאת את עצמה דרלינג שוכבת במיטה עם גב תפוס. זה לא ייאמן, הקטע הזה… אמנם כבר שנה וחצי עברו מאז הפעם האחרונה ואמנם זה ירד בעוצמה אבל קרה לי כבר כמה פעמים בעיתות של מתח ועומס רגשי – הגוף שלי ננעל, כאילו לא מסוגל להכיל את העומס. אני כבר יודעת איך לעזור לעצמי ונראה לי שהפעם זה יעבור בקלות אבל זה לא סותר את העובדה שבניתי על הסוף שבוע הזה לעבודות בית מסיביות ואזכיר שעדיין אין לי עוזרת. זה די מדהים, האמת. עברתי ממצב של עזרה יומיומית לנטולת עזרה והבית ממשיך לתפקד. מסתבר שאפשר לחיות גם כשלא הכל פיקס (אם כי פחות נעים) ואני יכולה למצוא זמן להכין אוכל למשפחה שלי (אמנם קצת על חשבון העבודה…) ושיש משהו מרגיע בלקפל כביסה. בכלל יש משהו מרגיע בביצוע מטלות מונוטוניות – כמו במדיטציה. אפילו ארחיק ואומר שהעובדה שאני עצמי מנקה את הבית שלי ומסדרת פינות אפלות תוך כדי, גורמת לי תחושה של סיפוק. (don’t hold it against me). אבל העיתוי מאד לא מוצלח. ביום ראשון אנחנו יורדים לסיני (באוטו) וזו לא נסיעה קלה…. לעומת זאת, אין כמו סיני להפגת מתחים. זה אומר, כמובן, שלא אהיה כאן איתכם עד יום ששי. זה יהיה מוזר כי המקום הזה הפך חלק בלתי נפרד משגרת יומי ואני אתגעגע גם לכתיבה וגם למפגשים עם חברי כאן. בכל אופן, השבת עוד לפנינו ואני אנצל את המנוחה שנכפתה עלי לקריאה.

אז קבלו חיבוקים לשבת וכמו שטליק חברנו אומר: תהיו טובים…