במסגרת האידיאליזציה שאנו עושים למושא אהבתנו, נראה לנו שלעולם נאהב את כל מה שקשור אליו/ה. לא חשוב מה הוא אומר כל עוד זה נאמר בקולו. כל בגד שהוא לובש נראה נפלא. אהבה = קבלה. זה אולי נכון בשלב מאד מוקדם ביחסים אבל מהר מאד זה משתנה ואנו מוצאם את עצמנו מעירים על דברים קטנים שמפריעים לנו- דברים שלא היה עולה על דעתנו להעיר למישהו שאינו ממש ממש קרוב. הנה אבסורד – בגלל שאני אוהבת אותך, אני מרשה לעצמי להציק לך ובעיקר- אני רוצה לשנות אותך. אולי תחליף תספורת? אולי תוריד במשקל? אל תלבש את החולצה הזאת… חוסר סובלנות משתקע במרווח שבין האידיאל למציאות. בבסיס של חוסר סובלנות יש שני אלמנטים: תפישתנו לגבי מה נכון ומה לא נכון והרעיון שלא יתכן שבן/בת הזוג לא יראה את האור. המחשבה שאפשר שאחד מבני הזוג יאהב סרטים אירופאים והשני לא ,לא עולה כלל על הפרק. במקום לקבל את השוני, אנו שואפים לשכנע בצדקתנו, כאילו מדובר בצדק אוניברסלי, אבסולוטי ולא דיעה אישית לחלוטין. טוב בשבילי, פירושו טוב בשבילך – בשם האהבה, כמובן….

החירות שמגיעה לכל אדם, גם במסגרת של חיי נישואין, לתחומי עניין משלו, לטעם אישי שלו, לאישיות משלו, היא תנאי הכרחי להצלחת הזוגיות אבל בדיוק זו הנקודה הקשה ביותר לפיצוח – קבלה ללא תנאי.