אני אוהבת לראות מטוס ממריא מבעד דמעה שקופה. לכן הייתי כבר שלוש פעמים בתערוכת הסיום של בצלאל בטרמינל אחד. קודם כל, יש שם מיזוג שחבל על הזמן – קחו סוודר חורפי – קפוא שם.... דבר שני, זה הכי קרוב לחו"ל שאגיע הקיץ.... זה כנראה גם הכי קרוב שיגיעו החברה האלה מבצלאל. כמה זה אירוני שהורידו אותם מירושלים למקום שמסמל, יותר מכל, את הרצון לברוח מכאן – אל העולם הגדול. הרי זהו חלומו של כל אמן – לעשות את זה מעבר לים.

אין ספק שהרעיון לערוך בטרמינל הישן את תערוכת הסיום היא הברקה סקסית ביותר. לא בכדי, האירוע מושך המון רב. חלקו הגדול בא לראות את הטרמינל "מתעורר לחיים" כדברי הפרסומת. חובבי נוסטלגיה כמונו – שבים בשמחה למקום הזה, שמריח חופש וחרמנות של מטוסים. עליתי באותם מדרגות הנעות, שתמיד סמלו עבורי את תחילת החופש – כאשר כרטיס העלייה למטוס מונח כבר בידי והדיוטי פרי לפני – על מדרגות אלו ממש החלו הרפתקאות רבות.

אפרופו דיוטי פרי - שלטי הפרסומת 3+1 עדיין תלויים מהתקרה, כמו שלטי הניאון של שמות יצרני הבשמים, לצד יצרני המשקאות החריפים. בין כל אלה, מנסים להתבלט בוגרי המחזור המאה של בצלאל ויש לומר שהדבר בהחלט אינו פשוט. הניווט מאתגר ולא תמיד ברור באיזה מחלקה את נמצאת – האם זה קרמיקה או פיסול? איור או גרפיקה? בלי להיות סלב, אפשר להיכנס בחופשיות לטרקליני ה- VIP ולהריח קצת את מחלקת העסקים. הופ – הנה צלצול הכרוז המבשר על המראה – לא.... סתם הודעת בטחון...

יש דברים יפים – סרטי אנימציה ברמה בינלאומית. עבודות קרמיקה וצורפות מלאי דמיון. איור מרגש. העיצוב התעשייתי לא מדהים וכן האמנות והצילום. פה ושם יש רמזים של כישרון ואמירה אבל עדיין בוסר.

מבעד חלון ממריאים מפה ולמרבה ההפתעה גם נוחתים כאן ורק הבוגרים הצעירים יישארו בעוד כמה ימים לבדם, ללא הילה וללא מעטפת, ויצטרכו להחליט לאן הם הולכים מכאן...

ואתם – מי שעוד לא ראה, כדאי ללכת – גם בגלל המזגן וגם בגלל הנוסטלגיה וגם כדי להחליט אם זה היה רעיון טוב או רע.