הכל מעצבן אותי. כולם מעצבנים אותי. למה אני צריכה להגיע לחופשה עם הלשון בחוץ, מלאה כעס ותסכול???? לא מעניין אותי שהסיבות הן קטנוניות ואולי אני זו הקטנונית. אני מעוצבנת וזהו. כן, אני עושה עניין מהכנות לפסח. חשוב לי. נכון שאין תאריך תפוגה לאבק (כמו שאמרו לי הבוקר) אבל זה חשוב לי. אין לי עוזרת. הבית שלי גדול. אני נוסעת עכשיו לחמישה ימים ומשאירה פה ילד בן 18 שבטח יארח את כל החברה ויעשה מהבית בית זונות. זה לכשעצמו מספיק בשביל לגרום לגב שלי להיתפס (והוא אכן נתפס) אבל לפחות צריך להשאיר בית נקי. כבר ויתרתי על האקסטרות. אני מדברת רק על הבייסיק. אז תכננתי להתנפל על הבית בסופשבוע הזה ואז הלך לי הגב. אתמול שכבתי כל הבוקר, עשיתי מה שצריך ואכן מצבי השתפר מאד אז הרשיתי לעצמי היום לעשות כמה דברים ואז חטפתי על הראש. יש לו את המשפטים האלה שמוציאים אותי מדעתי – משפטי איוב כאלה: "את תגרמי לעצמך נזק ובמקום ליהנות מסיני – לא תוכלי לעשות כלום". או "אם המצב שלך יחמיר בגלל השטויות שאת עושה – אני לא נוסע". אני בתמורה כועסת עליו שלא איכפת לו מהבית ושאין לו בעייה לגור בדיר חזיריים – הוא אפילו לא מרגיש… ואז מתפתח ריב והוא שואל את שאלת המחץ: "תגידי, את אוהבת אותי בכלל? אולי את רוצה שאלך?" ואני ממש לא מתכוונת לזה למרות שיש רגעים שהייתי רוצה שיעשה טיול ארוך…. (אבל שבסוף יחזור…) עכשיו אני צריכה לסמוך עליו שישאב וישטוף ואני שונאת איך שהוא מנקה. אז הוא הלך לחדר הכושר ואני מקווה שהוא יחזור קצת יותר סימפטי.

חוץ מזה, אנחנו נוסעים עם שניים מתוך שלושת הילדים וזה כנראה יהיה כך מעכשיו. לאמצעי מאד קשה. הוא מאד קשור לאחיו ומאד מבואס מזה שלא תהיה לו חברה וכבר שבוע אומר שהוא בכלל לא רוצה לנסוע ושהוא יעשה פרצופים חמוצים כל השבוע. יופי. הוא מאיים, הבעל מבצע ורק הקטנה שמחה. החברים שלנו מצטרפים רק ביום שלישי אבל אני בונה על זה שכולם ירגעו ברגע שנגיע – גם אני…

לא רוצה לראות פרצופים חמוצים סביבי – רוצה לראות אופק פתוח, ים כחול וחול לבן. רק שיחייכו אלי.