בבואנו להתמודד עם קשיים, אנו מגייסים את כל מנגנוני ההגנה המשוכללים שלנו.

בשבועות הראשונים- מילת המפתח היתה אסקפיזם.  העיקר להתעסק בדברים אחרים – בבועה הקטנה שלנו. ככל שהמצב נמשך, יותר ויותר אנשים נשאבו פנימה – גם מתוקף הרחבת רדיוס הטילים, גם בגלל גיוס מילואים וגם בגלל המחירים השונים שמשלמים גם במרכז- כתופעות לוואי של "המצב".

היום היתה נקודת השבירה שלי. כותרת העיתון המבשרת 15 הרוגים חיזקה את התחושה שלי כאילו ברולטה רוסית אנו משחקים כאן. לא שיש חיים  עם יותר או פחות ערך, אבל בוודאי יש חיילים מאומנים יותר ופחות ואני איבדתי את הביטחון שלי במפקדים השולחים את הכוחות – שייקחו בחשבון גם אלמנטים של מוכנות לקרב. יומיים של מטווחים לפני הכניסה לשטח אינם מכשירים לוחמים לקרב מול מחבלי החיזבאללה.  

היום השחור של אתמול כבר מחק את היום השחור הקודם שבו נהרגו "רק" 12 חיילים. ומה יהיה היום השחור הבא??????  אני זוכרת היטב את 82'. היינו יושבות יחד ומנסות להעביר את הזמן הנורא הזה – בלי מידע על אהובינו. כל לילה היתה ישנה איתי חברה אחרת. כל בוקר היו מודיעים על חללי היום הקודם. עוד שם מוכר ועוד אחד....  אחרי זה, בחומת מגן שוב נשארתי עם שלושה ילדים. עכשיו הוא בבית. מדוכא. מרגיש שאם הוא היה בצפון היה לו יותר קל. ואני שמחה שהוא איתי. מספיק.

אבל אני מיואשת מהתחושה שאין לזה סוף ובעיקר מהחשש הגדול שהחיים הנוספים שייקטפו לא יקדמו אותנו כלל ולבסוף, כמו שקורה לא פעם, התוצאה תהיה אותה תוצאה שניתן היה להשיג שלושה ימים אחרי שהכל התחיל....