שבתי ומצאתי את הצמחים מושקים, הבית מסודר – כל הכבוד לכם, חברים יקרים – לא איכזבתם!

היה כיף למרות השינוי בתוכנית. כפי שכבר כתבתי, יש לי מעמד של כבוד בעיר הדרומית ולמרות ההתראה הקצרה קיבלנו תנאים של בקינגהם (במחיר של דרום תל-אביב) ויחס מופלא. כל זה פיצה על ההמוניות הנוראית – לא לחינם אני לא יורדת לאילת בחופשות. אני פשוט לא בנויה לזה. הדם הכחול שלי לא מתערבב טוב עם הנייטיבס. סלחו לי על הסנוביות. לקח לי בערך יום וחצי עד שמצאתי את עצמי והתחלתי קצת לפרוק מתח. היום התחלתי ממש ליהנות LOL… ואז, כמובן, זה נגמר….

אבל באמת שאני רוצה לספר לכם על הדרך לאילת. במסגרת עבודתי אני יורדת בטיסה– זה נוח ומהיר אבל יש משהו בירידה לאילת במכונית שאני מאד אוהבת.

קודם כל, לידיעתכם, עד קו באר שבע – הנגב הוא ירוק – למרות שנהגתי בקטע הזה, לא הפסקתי להסתכל לצדדים ואפרופו נהיגה – שלא יקל הדבר בעיניכם. אין אדם בעולם מלבדי שהאיש שלי יכול להירדם על ידו באוטו – הוא בכלל לא אוהב לשבת בכסא שעל יד הנהג אבל רצה לאגור כוח לקראת הערבה. אין עבורי מחמאה גדולה מזו….אני נוהגת והוא ישן. גם הילדים נמנמו ורק אני קראתי קריאות התפעלות מכל הירוק והצהוב מסביב. באיזור דימונה הירוק מתמעט מאד וגם חוטי החשמל הלכו ופחתו. אתם קולטים כמה עמודי חשמל וחוטי חשמל סותמים לנו את הנוף? ואז מגיעים לערבה ופשוט תענוג – האופק נפתח, אין חוטי חשמל – רק טבע. אני כל-כך אוהבת את המדבר. למרות אופיי העירוני, יש לי משיכה עזה למרחבים – במיוחד המדבריים. השקט הזה מרגיע אותי.

אז זהו. חזרה לקלחת. יש לי הרבה קריאה אצלכם – חרוצים שכמותכם….