כבר אמרתי שאני לא אוהבת את הפוסט הראשון בחודש אבל דווקא היום נעים לי לפתוח דף חדש – דף של אביב.

יש משהו מרגש בחילופי עונות – במיוחד במעבר בין חורף לאביב, מעבר שכולו התעוררות. גם אני חשה התעוררות וחיוניות. יש התרגשות לקראת החג הקרב, ניקיונות יסודיים שגורמים לי להרגיש נקייה גם מבפנים….

הכי כיף במעבר בין חורף לאביב להסתובב בחנויות בגדים ונעליים וללמוד את הלוּק החדש. תמיד לוקח לי זמן להתרגל לצבעים, לגזרות. בהתחשב בזה ששנה לא קניתי מכנסיים בגלל הגזרות הנמוכות האלה, שרק רומיאו המדהימה מסוגלת ללבוש…אני נוטה לדברים קלאסיים – לא משתגעת על כל עיטוש של מעצב צמרת אבל כן נהנית להשתעשע עם צבעים ואביזרים (אקססוריז, יו נו, גירלז). גם נעליים זה לא פשוט. אין לי כף רגל של סינדרלה וכל הדקיקים האלה לא בשבילי. ראיתי כל מיני יצירות מוזרות – מאד צבעוני. נראה… יש דבר אחד שמאד מטריד אותי – החל מהפרסומת של קסטרו , דרך פרסומות בעיתון ובחורות ברחוב – מראה השפתיים האדומות/כתומות צועקות. עד שהתרגלתי לצבע שפתיים חיוור ואוהבת את זה מאד – עכשיו רוצים שאצבע באדום בשביל המראה הקוּלי הנכסף? דסמונד מוריס הסביר שהסיבה שנשים מבליטות את שפתיהן היא בגלל שערוותן מוסתרת. מאז שקראתי את זה, זאת האסוציאציה הראשונה שעולה בראשי כשאני רואה שפתיים צועקות ואני, שנושאת בגאון את דגל האנדרסטייטמנט, לא אשתף עם זה פעולה.

אז איחולי אביב לכם, יקירי, בנוסף לברכות השבת הרגילות. אני לא מאמינה שכבר עבר שבוע מיום ששי שאחרון –הזמן טס.