לאנשים צעירים יש את הלוקסוס להתארח אצל ההורים בליל הסדר. אולי הסימן האמיתי לאיזה מעבר סטטוס בחיים קורה כאשר ליל הסדר מתקיים אצלך בבית. זה די דרמטי כי צריך לקנות קערה של פסח, סכום יותר גדול, כוסות יין
– מפות גדולות ותואמות.
אני דווקא יזמתי את הרעיון לעשות אצלי את ליל הסדר לפני 4 שנים. עברנו לבית חדש וגדול ויותר מזה- אני שונאת את ליל הסדר אצל אמא שלי.
אמא שלי היא חולה במחלת הניקיון האובססיבי. בכל ימות השנה ניתן לאכול מהרצפה שלה אבל לקראת פסח היא נכנסת לאקסטזה. היא רוצה שהעוזרת תבוא כל יום ולפעמים היא גם מגייסת תגבורת ושתיים באות בו זמנית. כל שנה היא אומרת שהיא עושה פחות ופחות וכל שנה זה מעצבן אותי מחדש. הרי נפש חיה לא נכנסת לבית שלהם. הסלון נשאר סגור רוב הזמן וחייהם מתרכזים בחדר הטלויזיה. מאז שאחי ואני עזבנו את הבית, הפכו חדרינו לג'אנקיאדות
– היא לא זורקת כלום – מעטיפות ניילון של ניקוי יבש ועד לאהיל המקרמה שעשיתי בגיל 16. יש להם בית גדול מלא גרוטאות.
אמא שלי היתה מזועזעת שהיינו בחופש בשבוע שעבר. לפי תפישתה, זהו הזמן לשבת בבית ולנקות.
ליל הסדר אצל אמא שלי היה לרוב אירוע עצוב ביותר ומועט משתתפים. במקרה הטוב, אח שלי היה מגיע עם משפחתו מלונדון אבל בשנים האחרונות גם זה לא קורה. חוץ מזה, יש להם חברה אלמנה שהמשפחה שלה מצליחה להתחמק ממנה, אז היא נוחתת אצלם וזהו. אז אם אחי איננו זה רק אנחנו וזה די דומה לארוחת יום ששי סטנדרטית
– רק עם הרבה יותר עצבים כי האישה מותשת מכל העבודה והקרצופים. פעם אחת קרה אסון – המגש עם הקינוחים נפל לה מהיד והתרסק על הרצפה עם הפוליש. האישה פרצה בבכי קורע לב וברחה לחדרה. האירוע הטראומתי הזה השאיר חותם על הילדים והם שמחו מאד על הרעיון שהסדר יהיה אצלנו וכך גם יתבצע איחוד משפחות. זאת מכיון שחמי וחמותי לא נענו מעולם להזמנה של אמא שלי לבוא אליה – מסיבות ברורות. הם הרי אנשים בעלי אבחנה דקה ומזמן כבר הבינו את הפער ביניהם. אמא שלי גם מכריחה להמשיך לקרוא בהגדה אחרי האוכל – דבר שמתיש את כולם.
השנה, אמא שלי הודיעה שאין לה כוח לעשות את הסדר. אתם מבינים את האבסורד
– העיקר לנקות ולנקות אבל שלא יבואו ללכלך. זה, בערך, האופן שבו הראש שלה עובד. היא הוסיפה ואמרה שמקסימום ילכו לבית מלון. בן זוגי, שהוא נשמה ברוכה, אמר שזה לא יתכן ואני נעתרתי לעשות את הסדר שוב ומיד הזמנתי את הוריו ואת אחותו עם שלושת ילדיה זבי החותם שבמילא אינם אוכלים דבר מלבד פיתה יבשה ולדעתי לא יוכלו דבר הערב.
כאות הוקרה על טוב ליבי חטפתי איזה וירוס היסטרי שמשבית אותי מאתמול בבוקר. אתמול גיסתי הציעה שנעבור אליה אבל היא גרה רחוק ואין לי כוח לנסוע אז אמרתי לאמא שלי (שגם לא רוצה לנסוע לשם) שאם היא רוצה שזה יהיה כאן היא צריכה לעזור. אז היא התיצבה והכינה את המרק. לא לפני שהעירה לי על כך שהסכינים שלי לא מספיק חדים, הקרש שלי קטן מדי, העוף גדול מדי ועוד כהנה וכהנה כי עצם עזרתה נותן לה לגיטימציה להגיד את כל מה שעובר לה בראש. היא גם התחילה להסביר לי משהו על ניקוי העוף ובנקודה זו אמרתי ששיעור בישול ממש לא מתאים לי עכשיו ופשוט חזרתי למיטה.
וכך הגענו עד הלום, ואני אחרי לילה נוסף של צמרמורות והזעות. מזל שכל אחד תורם את חלקו באוכל ופה בבית יהיה גיוס כללי של בעלים ונוער והכל יבוא על מקומו בשלום.
אז שיהיה שמח לכולכם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
