אף פעם לא אהבתי קרקסים. כך נדמה לי ואם זה היה אי פעם אחרת - אני לא זוכרת….. בלונדון לא היו קרקסים. קרקסים מגיעים לערים נידחות – כמו אותם גני שעשועים שמשתלטים על שדה פתוח לתקופה קבועה בשנה. זוכרת ספסלי עץ לא נוחים המחייבים ישיבה שפופה. זוכרת ליצנים שלא הצחיקו אותי, אריות שהפחידו אותי ואת האקרובטים, אשר בסתר ליבי ציפיתי, שיפלו לתוך רשת הביטחון…

הדבר היחיד שמדהים אותי באמת בקרקס זה ההקמה והפירוק שלו. אנשי הקרקס מגיעים לעיר ולמחרת כבר עומד האוהל – כאילו תמיד היה שם – אורות מהבהבים קומפלט. אני רוצה פעם להשקיף על ההקמה שלו כי אני אוהבת לראות מקצוענים בעבודה. כל עבודה – בין אם זה נגר, מסגר, יהלומן או רפד – יש משהו בתנועות מקצועיות ומיומנות שיכול לגרום לי ריגוש של ממש…..כאשר מדובר בעבודת צוות מיומנת – על אחת כמה וכמה. פעם היינו עושים קמפינג, כשהייתי ילדה. נסענו ברחבי אירופה עם אוהל חמישה כוכבים (באקינגהם, זוכרים?) על עגלה נגררת מאחורי המכונית. כאשר הגענו לקמפינג, לכל אחד היה תפקיד והמנגנון המשפחתי בפיקודה של אמי עבד לתפארת והיינו עושים תחרות עם עצמינו כדי לשבור את השיא. נדמה לי שהגענו לשבע דקות וזה כלל את חיבור החדר הקדמי. מעניין אותי כמה זמן לוקח להקים את אוהל הקרקס ומי אחראי על מה. מה עושות האקרובטיות? האם הן קופצות לגובה רב כדי לתלות את הדגל על האוהל?

"…בדיוק משום כך חייב מאלף הקרקס להיכנס תמיד ראשון לזירת האריות כשהוא גלוי לחלוטין לעיניהם. בעשותו כן הוא קובע כי הזירה היא נחלתו שלו, לא שלהם, עמדה שהוא מחזק בסיוע צעקות, רקיעות ברגליים והצלפות שוט. האריות מתרשמים. עמדתם הנחותה מעיקה עליהם מאד. שימו לב כיצד הם נכנסים לזירה: על אף היותם טורפים אדירי כוח, "מלכי החיות", הם זוחלים פנימה כשזנבם בין רגליהם ומשתדלים להיצמד לשולי הזירה, שהיא תמיד עגולה כדי שלא יהיה להם היכן להסתתר. הם נמצאים בחזקת זכר חזק ודומיננטי, זכר סופר-אלפא, ועליהם להרכין ראש בפני פולחני העליונות שלו…..

כדאי רק שהמאלף יוודא כי הוא תמיד נשאר סופר-אלפא. הוא ישלם ביוקר אם יידרדר בלי משים למעמד של ביתא. מקרים רבים של עוינות ותוקפנות מצד בעלי חיים אינם אלא ביטוי לחוסר ביטחון חברתי. בעל החיים שמולך חייב לדעת מה מקומו, מעליך או מתחתיך……"

זהו קטע מאלף (LOL ) ומעורר מחשבה. אפשר בהחלט להשליך אותו גם על בני אדם והריני עושה בדיוק את זה: בשנת 1991 נסעתי לבד לניו-יורק. הייתי אצל חברים. מיו-יורק אז היתה אחת הערים המפחידות בעולם. (זה נושא שגם עליו אכתוב בהזדמנות – איך מוגר הפשע בניו-יורק). היה מאד מפחיד להסתובב לבד ותמיד נטפלו אליך טיפוסים שונים ומשונים. בהולכי ברחוב עם החבר אליו נסעתי, נטפל אלינו כושי ענק. הלך לצידו וזמזם לו באוזן. פתאום החבר עצר, הסתובב אליו ושאג שאגה של אריה. אני כעט התעלפתי מפחד ומחרדה מהדבר הבא ומה אתם חושבים קרה? הכושי הענק התקפל, זנבו בין רגליו ונסוג אל תוך ההמון. לקח לי קצת זמן להירגע, למרות שהוא המשיך כאילו כלום לא קרה וכששאלתי אותו אם הוא חושב שהוא נורמלי – לקחת על עצמו סיכון כזה, העניק לי את תורת הג'ונגל על רגל אחת –