כל שנה, לקראת ראש השנה אני תוהה האם הוא ירגיש צורך ליצור קשר, לשבור שתיקה, לסגור דברים. תוהה, אמרתי - לא באמת מצפה. אבל היקום מסדר את הדברים שצריכים לקרות וכך קרה שהבוקר, בשעה די מוקדמת, בירידה לים, נפגשנו פנים מול פנים וממש לא היתה ברירה אלא לומר שנה טובה. אמנם אני התאוששתי ראשונה והוא ענה במבוכה אבל עוד שלב קטן בסולם שיוביל בסוף לקלוז'ר הנכסף נעשה היום והרגשתי, ממש כשם שהשמש זורחת, שהדברים בחיי קורים בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק כמו שהם צריכים - כמו שאני צריכה ואין טעם ללחוץ או להילחץ.

פשוט להיות.

ובנימה אופטימית זאת, אסיים.