אני חושבת שהבנתי את אהבתי לארכיטקטורה לאחר שקראתי את ספרה של איין ראנד "כמעיין המתגבר". זהו אחד הספרים הנפלאים שקראתי בחיי והוא מספר בעצם את סיפור חייו של Frank Lloyd Wright שהיה אחד הארכיטקטים החשובים של המאה ה- 20. הוא פעל בארצות הברית והיה אחד המשפיעים הגדולים על הארכיטקטורה המודרנית. הבניין הציבורי המפורסם ביותר שלו הוא מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק, למרות שבניין זה דווקא לא מאפיין את תפישתו הבסיסית הטוענת שבניין צריך להיות מחובר לסביבה שלו בזרימה של חומרים ומבנה. לויד רייט היה איש קשה ועקשן אשר לא היה מוכן להתפשר. הוא רצה לבנות בניינים כפי שהוא ראה לנכון ומי ששכר אותו היה צריך לקחת נתון זה בחשבון.

ארכיטקטים הם אנשי חזון. הם משאירים חותם מוחשי, הם יוצרים תרבות, הם יוצרים מונומנטים ואבני דרך היסטוריים – הם חלוצים, הם משפיעים והכי מרתק- ארכיטקט גדול באמת תמיד מקדים את זמנו.

לפני שלוש שנים, בתוך מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק, היה חדר שלם שהוקדש למודל של פרנק גרי לסניף המתוכנן של הגוגנהיים בדרום מנהטן. עמדתי בכניסה לחדר ודמעות של התרגשות נקוו בעיני. הרגשתי שאני צופה ביצירת מופת – בפאר היצירתיות והדימיון המודל עמד על שולחן ענק על רקע קו הרקיע של דרום מנהטן (עדיין עם מגדלי התאומים).  בינתיים התוכנית נגנזה (בלי קשר לאסון התאומים) אבל החוויה נותרה.

בניינים הם עדות של תקופה, של היסטוריה ועל כן יש לכבדם. לצערי הרב, רק עכשיו מתחילה בארץ מודעות לשימור וזאת אחרי שהרבה בניינים מדהימים כבר נהרסו. החדש לא צריך לבוא במקום הישן אלא על ידו ודוגמא מצוינת לכך ניתן לראות במוזיאון הלובר בפאריז בו נבנתה פירמידת זכוכית מודרנית, באמצע רחבת הארמון, שבנייתו החלה במאה ה- 12 ונמשכה עד סוף המאה ה- 19. זה הדבר שאני אוהבת – לראות את התפרשות הזמן על פני הבטון. זה נותן לי תחושה אמיתית של היסטוריה, של מעברים, שינויים, התפתחות, טכנולוגיה. כמה תעוזה היתה למי שאישר את הפירמידה. השמרנים תמיד יעדיפו להשאיר מונומנטים על כנם אבל אנשי החזון תמיד ירצו להוסיף משלהם. יש עכשיו תוכנית לבנות מגדל תצפית חדש בירושלים. הוזמנתי לישיבה פתוחה במועצת העיר לגבי התנגדויות לפרוייקט והרגשתי שחזרתי לימי הביניים. נאמר שם שלירושלים יש כבר מספיק מגדלים ועוד שטויות רבות שאני לא רוצה אפילו לשחזר אבל הנקודה החשובה כאן היא שיש אנשים עם חזון ויש אנשים שהיו שמחים להשאיר את הכל כמו שהוא. המאבק הזה הוא עתיק יומין ומופיע בתחומי חיים שונים אבל מעטים מהם בולטים כמו בתחום זה.

בארץ ישנה אנדרלמוסיה בתחום האדריכלות. אין "סגנון" מוגדר שאפשר לחרוג ממנו – יש תחושה אקלקטית קשה שהכל הולך וכמה שיותר גדול, ככה יותר טוב ועדיף שיהיו גם עמודים רומיים וגם מדרגות ספרדיות וגם רעפים איטלקיים – והכי חשוב – שיעלה כמה שפחות. חברו את כל זה ואתם מקבלים שכונות שלמות של "בנה ביתך" מכוערות ומשום מה דומות להפליא. אתם מקבלים גיבוב עירוני חסר עמוד שידרה של פשרות. למה אין לנו "כוכבים" בתחום הזה? למה אין תחושה של אנשי חזון אלא רק של אנשים שנלחמים נגד יזמים שרוצים לבנות בזול כדי להרוויח יותר?