תודה למלאכים ששמרו עליו והפילו אותו על חתיכת לחם באמצע מצעד המוות – שזה בערך כמו הסיכויים שהפועל מסחה תזכה בפיינל פור. תודה ששמרו עליו כאשר פנה לקומנדנט והוא לא הוציא אקדח וירה בו. תודה לשוטר שאמר לו שיגיד שהוא בן 18, למרות שהוא היה רק בן 15 ותודה לאבא שלי על האומץ שהיה לו לצאת ראשון מבעד לפרצה אשר חפרו בקיר המחנה, למרות שלא ידע מה מחכה לו בחוץ.

זה אחד הדברים הכי חזקים שנשארו לי מסיפוריו: בכל הזוועה הזאת היה ביטחון מסוים ובעיני רבים, הביטחון הזה היה עדיף על פני חוסר הביטחון שמעבר לחומה.

הדבר השני ואולי הדרמטי ביותר הוא סיפור הפרידה שלו מאמו – את פת הלחם האחרונה שלה היא זרקה אליו מעבר לגדר. הוא, בתמורה, הודה לה כל חייו וטיפל בה במסירות אין קץ עד למותה בשיבה טובה בגיל 91. דמותה, כדמות האם האופטימלית - המדגימה מסירות מוחלטת לילדה, מהדהדת בתוכי ולא הדהוד נעים הוא זה.

מחר, בשעת הצפירה, אהיה ברחוב. אני אוהבת לצפות במראה הסוריאליסטי הזה בכל שנה מחדש – חייבת לראות איך העולם נעצר למשך שתי דקות, איך האנשים יוצאים ממכוניותיהם הדולקות ונעמדים דום באמצע הכביש כמו בפריז של סרט ואז, בלחיצה נוספת על play הכל ממשיך כרגיל.

אני דומעת. גם דמעות של עצב על הסבל של אבא שלי על כך שהוא חי את השואה יום יום וגם דמעות של התרגשות על כך שאני כאן – במקום ההזוי הזה בו יש כל-כך הרבה קושי בצירוף עם כל-כך הרבה יופי ויש את דקות הדומיה האלה אשר בהן כולנו עם אחד.