עיקרון החלון השבור נהגה על ידי שני קרימינולוגים אמריקאים כמודל להתפשטות הפשע.
לפי תיאוריה זו, אם חלון שבור לא מתוקן, אנשים שעוברים ברחוב יקבלו מסר של חוסר אכפתיות וחוסר ניהול. תוך זמן קצר, יהיו עוד חלונות שבורים ותחושת אנרכיה תתפשט מהבניין לרחוב אליו הוא פונה ותאותת ש"הכל הולך".
עיקרון זה מדבר בעצם על השפעת הסביבה על האנשים החיים בה ולמרות יישומו בטיפול בפשע בניו-יורק בסוף שנות ה- 90, ניתן להשליך אותו לדוגמאות הרבה פחות גרנדיוזיות.
אני מספרת את כל זה בגלל החצר שלי. למרות שביתנו הוא בן 6 בלבד, החומה החיצונית שלו בנויה בצורה מאד לא מקצועית וכולו פיצוצים וקילופי צבע. התחושה המתקבלת בחצר היא של הזנחה ולכן אין הקפדה על סדר וניקיון, בלשון המעטה. בעצם יש בחוץ ברדק שאינו מתקבל על הדעת. אם אני חושבת על זה הלאה, כך קורה גם באותן פינות "חשוכות" בתוך הבית, אשר מישהו מניח בהם ערימה של ניירות/עיתונים/וכד' ומיד מתווספים לערימה דברים נוספים. זהו אותו עיקרון
– במקום שיש בלאגן – יותר נוח להמשיך את הבלאגן. הבית שלי רחוק מלהיות בית של ז'ורנלים אבל הוא מלא פינות מבולגנות ואני מוצאת את עצמי במאבק מתמיד כדי לפנותן והן מיד מתבלגנות מחדש….
אז מחר באים פועלים לטפל בחומה, לאחר שבצעו
Test case מוצלח אצל השכנים וכך, עד יום העצמאות, תהיה חומה צהבהבה ונקייה לתפארת מדינת ישראל….
ודרך אגב, סיפור מיגור הפשע בניו-יורק ראוי לפוסט נפרד וכנראה שאכתוב פוסט כזה כי זוהי אחת התופעות המרתקות שלמדתי בתחום הסוציולוגיה.