הבוקר היתה לי תובנה מהסוג שאני אוהבת במיוחד- מהסוג שמחבר לי דברים מתחומים שונים
– כמו חלקים של פאזל שמתחברים לחלק של תמונה.
רק לפני יומיים דיברתי על עיקרון החלון השבור מבלי להבין עד כמה הוא משמעותי כרגע בחיי.
עיקרון החלון השבור מדבר בעצם על הזנחה ואני פתאום הבנתי כמה הוא נכון ברמות הכי בסיסיות של חיי היומיום.
והרי כמה דוגמאות:
- כבר חודשיים שאין לי עוזרת. במשך שנים היתה כאן עוזרת יום יום. זה אומר שהבית מוחזק ברמה מאד גבוהה. מיותר לציין שלא יכולתי לדמיין איך אסתדר בלי עזרה והעובדה היא שאני עדיין בחיים
… אבל מה קרה? רמת האחזקה ירדה באופן משמעותי. דברים נזנחים. מה שאני מספיקה אני מספיקה אבל החלק המזעזע הוא שהתחלתי להתרגל. אתמול בערב נכנסתי למטבח, הסתכלתי על הכיריים וממש חטפתי חום. בבית שלי? לכלוך שכזה? שלא לדבר על הרצפה שלדעתי פשוט נהייתה אפורה. העובדה שהתרגלתי ושזה מפריע לי פחות מדגימה בדיוק את עיקרון החלון השבור. אם מלוכלך – אז יהיה עוד קצת לכלוך – לא נורא. אם מבולגן – אז יהיה עוד בלגאן. לא נורא.
השבוע התחילה לעבוד המזכירה החדשה. על חוסר יעילותה של הקודמת כבר כתבתי אבל התרגלתי. גם אני נדבקתי לסוג של עצלות וחוסר סדר. עכשיו הגיעה הצעירה – טיפוס שסדר וארגון הם עניין בסיסי ופנימי אצלה ואני מוצאת את עצמי כבר שבוע עם רוח חדשה במפרשים. כאילו שנרדמתי ולא ידעתי בכלל שישנתי. עכשיו, כשהתעוררתי, אני מבינה באיזו תרדמת הייתי ואני מדברת על הדברים הכי קטנים בארגון בסיסי של יום עבודה שפשוט לא היו קיימים.
לפני שחליתי בבלוטת התריס הגעתי למשקל שלא ידעתי שנים. מזמן לא הרגשתי כל-כך טוב בתוך הגוף שלי. אני מדברת על שלושה ק"ג מתחת למשקל הרגיל שלי וזה מאד משמעותי אצלי. אנשים אמרו לי שאני נראית 10 שנים יותר צעירה וכשהסתכלתי על עצמי הרגשתי נפלא. גם הייתי בטוחה שכך אשאר מעכשיו והלאה כי אני כבר שם והדרך היתה קשה. אחרי הפרידה מהדובדבן לא יכולתי לאכול כמעט והפרידה ממנו תרמה רבות לירידה במשקל (זו לא המלצה כדרך להוריד משקל…. ). אחר-כך, כאמור חליתי ולקחתי כדורים 4 פעמים ביום עם אוכל. יכולתי לאכול אוכל דיאטטי אבל הרגשתי חרא וכאילו הענשתי את עצמי עוד יותר אז אכלתי בלי חשבון – הרבה יותר ממה שהתבקש, וכך, במשך חודשיים, העליתי הכל חזרה. ושוב אותו העיקרון – אם אני ממילא אוכלת – אז אני כבר אתקע גם עוגות ושוקולדים…
כל אחד יכול למצוא את הסיטואציות שלו המדגימות את אותו העיקרון. השאלה מה עושים וכאן המקום לספר על מיגור הפשע בניו-יורק סיטי.
בסוף שנות ה- 80 ניו-יורק היתה העיר עם רמת הפשע הגבוהה ביותר באמריקה. 2,000 רציחות בממוצע שנתי. 600,000 פשעים חמורים. באמצע שנות ה- 90 הצטמצמו מקרי הרצח בשני שליש והפשעים החמורים בחצי. איך עשו את זה? איך מטפלים בנושא כל-כך רחב שבו לוקחים חלק יחידים שכל אחד מהם הוא עולם אחר וקשה לאפיין אותם כקבוצה?
עיקרון החלון השבור מטפל בפרטים הקטנים ביותר. ניקח לדוגמא את הרכבת התחתית. הפסים היו משובשים, הקרונות ישנים בלי מיזוג וחימום, התחנות אפלוליות ומלוכלכות. אבל הדבר הראשון שטופל היה הגרפיטי. הוקמו שלוש תחנות ניקוי וכל רכבת שהיתה נכנסת היתה עוברת ניקוי. תהליך הגרפיטי היה לוקח שלושה ימים. ביום השלישי, לאחר השלמת העבודה
– הקרון רוסס בחומר ניקוי או בצבע וכל העבודה הלכה לאיבוד. אף קרון עם גרפיטי לא יצא מהתחנה עד שהאמנים הפושעים נכנעו.
במקביל טופלו מתחמקי התשלום. עד אז לא היה טעם כלכלי לאכוף פשעים קטנים כאלה. הסירבול הבירוקרטי לא הצדיק את ההשקעה בכוח אדם בעוד ברחובות מתבצעים פשעים חמורים הרבה יותר. אבל הוחלט להתייחס דווקא לנושא הזה וכך הוכשרו אוטובוסים מיוחדים אשר עמדו מחוץ לתחנת הרכבת והיו תחנות משטרה בזעיר אנפין. סרבני התשלום אשר היו קופצים מעל המחסומים נתפשו והועמדו בשרשרת, מחוברים אחד לשני באזיקים מול הכניסה לתחנה- למען יראו וייראו. כמובן שמביניהם נמצאו "אוצרות" בעלי עבר פלילי ומבוקשים מסיבות אחרות. המסר היה ברור
– שום עבירה היא לא קטנה מדי וזה עבד.
לא ארחיב עוד על הנושא הזה למרות שהוא באמת מרתק בעיני אבל לצורך העניין שלשמו התכנסנו, המסר צריך להיות כבר ברור.
שינויים צריך להתחיל בקטן. ערימת ניירת אחת. סידור מגירה אחת, תכנון של יום אחד, לא דיאטת רעב אלא הורדה של עוגות ושוקולד בלבד. ההצלחות הקטנות מושכות אחריהן את ההצלחות הגדולות ותחושת הסיפוק היא אדירה.
היום ניו-יורק היא אחת הערים הבטוחות בעולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
