יום הזיכרון ליצחק רבין הוא יום חשוב לחשבון נפש מדיני. איפה אנחנו עומדים ולאן פנינו מיועדות. המציאות עגומה מאד. כל כך הרבה דברים מרגיזים אותי. השחיתות, חוסר המקצועיות של האנשים שאמורים להנהיג אותנו קדימה. התחושה שיותר מכל חשוב להם הכסא שלהם ולא המדינה. איבדתי את תמימותי. פעם חשבתי שבאמת איכפת לנבחרי העם. אולי אמנם כך היה. אבל כשאני מסתכלת על האנשים האלה ויותר גרוע, על העתודה הפוליטית – אני מבינה שאין אף אחד שנראה שקורץ מהחומר ממנו עשויים מנהיגים גדולים, וזה מעציב אותי מאד.

הכל נהיה לגיטימי ורמת המוסר כה ירודה שאני תוהה לאן נוכל להגיע כך. זה בא לידי ביטוי בכל התחומים והשבוע התרגזתי כי ראיתי שגם בתחום שלי זה כך: עורכת האמנות במגזין טיים אאוט היא גם אמנית וגם אוצרת ובגיליון של השבוע האחרון הציגה את מילון האמנות מ-א' ועד ת'. באות ע, היא הכניסה את עידית עמיחי – ראש מדור מוזיאונים ואמנות פלסטית במשרד התרבות – עם תמונה – ובכך הכניסה את הלשון שלה עמוק לתוך התחת של הגברת שבוודאי יכולה לקדם אותה בדרכה. זה כמו להשתין מהמקפצה בלי בושה. עוד דוגמא: כתבת האמנות של עיתון הארץ היא גם אמנית שמציגה בגלריה עליה היא כותבת ביקורת משובחת – איפה היושר הפנימי. אין שום אינטגריטי מקצועי וזה מדכא. אלה דוגמאות מעולמי ואני לא צריכה לתת לכם דוגמאות מהעיתון שלכם. הנשיא ותהני שלנו, סתם דוגמא קטנה..... 

רבין ייצג את דור הנפילים שהשריד היחיד לו הוא פרס, שבאיזה מקום עדיין משמש מין דמות אב. אבל מה יהיה בהמשך? אל מי נישא עינינו בתקווה?

תוספת: 4.11.06

דבריו הנוקבים של דיוד גרוסמן בעצרת לזכרו של יצחק רבין מחדדים עוד יותר את דבריי.