חבל שלא הכרת אותנו קודם – היינו משפחה כל-כך מאושרת….כך אמרה לי חמותי בתחילת הדרך. כשהכרנו, בסך הכל עברו חמש שנים. מה זה חמש שנים? ביום כיפור האחרון סגרנו 30 שנה.

הוא היה הבכור. עכשיו הם נותרו שלושה – שתי אחיות והאיש שאיתי. כל-כך הרבה שנים עברו עם כל-כך הרבה סיפורים עד שלפעמים אני עצמי חושבת שהכרתי אותו. לילדים שלי מוזר לחשוב שלא. הם נולדו לתוך המציאות הזאת – של להיות משפחה שכולה. זה מצחיק איך הגלגל מסתובב. כבר כתבתי על הצורך העז בתור עולה חדשה, לחוש שייכות. יש לי זיכרונות מאד חזקים מימי הזיכרון בתקופת הצבא שפתאום לא היה לי איפה להיות בזמן הצפירה. היה קשה להגיע לבית-הספר התיכון וכולם נסעו לבית הקברות ולי לא היה אף אחד שם. פעם אפילו חשבתי לנסוע סתם כך ולעמוד ליד איזה קבר כדי לתת משמעות אישית יותר לטקס ולצפירה. אבל לא עשיתי זאת. הרגשתי תלושה ביום הזה – לא מחוברת והנה עכשיו, הצטרפתי למעגל השכול דרך טבעת נישואין והשכול של אישי ושל משפחתו הפך להיות השכול שלי. בישוב בו גדל רק שני נופלים. טקס אינטימי בהשתתפות המשפחות. כל התושבים מגיעים, עושים כבוד ואני עדייו, אחרי כל השנים האלה, נבוכה מהדמעות שאיני מצליחה לעצור. על מה אני בוכה? הרי לא היכרתי את הבן אדם. היום הבת שלי בכתה – לא על אבא שלה, שכבר לא הולך לצבא – על האחים שלה בכתה. ומה אומר לה? ואני הסתכלתי על האיש שלי, האהוב, המסתגר עם כאבו בעמקי נשמתו. אני רואה איך העצב מצמק אותו, שורף אותו ונקרע לי הלב. בשנים שנשארתי לישון שם, לא ידעתי את נפשי בגלל שתיקתו. הוא לא נתן לי להיכנס והמועקה הכבידה עלי ולא יכולתי לומר דבר. בשנים מאוחרות יותר הגענו להסדר שהתאים לכולם – אחרי הטקס בישוב, אני חוזרת לעיר עם הילדים והוא נשאר עם הוריו. אחרי הטקס בבית-הספר בבוקר, אנחנו נוסעים לשם ומתאחדים עם כל המשפחה והאורחים הרבים שמגיעים לבקר. למרות הנהיגה הרבה, אני מעדיפה את ההסדר הזה כי הוא מאפשר לי הפוגה וזמן של שקט עם עצמי.

הערב הסתכלתי על הבנים שלי מדליקים לפיד זיכרון. בני הבכור מתגייס בעוד כמה חודשים. הסתכלתי על בתי שנשאה את הזר לאנדרטה ובכתה כל הדרך. הסתכלתי על אישי ועל אבא שלו – עומדים קפואים ודוממים והסתכלתי על חמותי, אשר בכוחות שאין לדעת מאיפה היא שואבת, הקריאה שיר של אב שכול שנקרא "החמצות". משפט אחד תפש אותי בגרוני וממשיך להדהד: