באמצע כל הבלגאן בבית הייתי צריכה לצאת לפגישה בעיר. דווקא עשה לי טוב לצאת קצת ובדרכי חזרה הביתה, מצאתי את עצמי בתחתית שוק הכרמל. הסתכלתי בערגה על הערימות הצבעוניות ונזכרתי בימים אחרים, בהם השוק היה יעד שבועי. זה היה לפני הרבה שנים, כשמכרתי סנדויצ'ים בתקופת הלימודים שלי. את הפרודוקטים הייתי קונה בשוק. היו לי דוכנים קבועים והרגשתי שם בבית. היתה תקופה מדהימה, דרך אגב, אבל לא לשם כך התכנסנו כאן…..

פתאום מצאתי חניה – פשוט לא יאומן ובצעד ספונטני החניתי. התחלתי ללכת מהר, חולפת על פני הדוכנים על הכביש, שכל קניין ותיק יודע שלא קונים שם בגלל שהם הכי יקרים…. ברגע שפניתי לתוך רחוב השוק קרה לי דבר מוזר – ממש הרגשתי פיזית איך משהו נרגע בי בפנים. היה יחסית שקט ופתאום הרגשתי כמו שמרגישים בחו"ל – כשהולכים סתם כך ללא מטרה ויעד, כאשר יש את כל הזמן שבעולם (למרות שממש לא היה לי….). חיוך פשט על פני ופתאום הרגשתי תיירת בעירי. הסתכלתי מסביב וראיתי פיליפיניות, רוסים, סינים ועצרתי ליד דוכן כדי למשש ולשאול מחיר והמוכר פנה אלי בעברית ושאל אותי "מה בשבילך, מותק" ואני כמעט הופתעתי שהוא יודע שאני מפה ושעברית היא שפתי…. כן – אותה ילדה שרצתה יותר מכל להרגיש שייכת קפצה פתאום החוצה והרגישה כמנצחת וכך נשאר החיוך והשמחה כאשר עברתי מדוכן לדוכן ובעלי הדוכנים חייכו בחזרה – אפילו העצבניים שבהם….

ואני חזרתי הביתה עם עגבניות נהדרות ותירס טרי טרי (2.5 ק"ג בעשר שקל) והחיוך עוד לא ירד לי מהפנים…