המקום הראשון שדאגתי שיחזור לקדמותו היה חדר השינה שלי. בן אדם חייב לפחות לישון בסביבה נקייה. אבל קרה לי דבר מוזר – כאשר יצא הפועל האחרון והמגב שלו בין רגליו, פתאום לא בא לי להחזיר כלום לחדר – הוא פתאום נראה לי גדול ונקי ומאוורר – אפילו תמונות לא רציתי לתלות! ממש הרגשתי את הפנג שווי על בשרי.

היום זה קרה בקנה מידה יותר גדול… היום הגיעה קבוצת מלטשי הרצפה מאוקראינה והניפו את כל ריהוט הסלון החוצה למרפסת. אני העפתי גם את עצמי משם ובשובי אחר הצהריים מצאתי שהריהוט היחיד בסלון הוא שתי מכונות בוֹליש (בשפתו של פואד מטייבה). אמנם יש הד מוזר בבית אבל יש המון אויר וגיליתי שבאמת יש לי סלון גדול….

לפעמים יש לי בולמוסים של זריקה. השבוע זרקתי המון דברים והחלטתי שכאשר אתחיל להחזיר דברים אעשה את הדבר הבא: אסתכל על כל חפץ ואשאל את עצמי – האם אני צריכה את זה? האם אני רוצה את זה? ורק אם אשכנע את עצמי שכן - יהיה אישור כניסה. כך הנחיתי גם לילדים, אשר לצערי, קבלו בירושה את התכונה הזאת. נתתי להם כדוגמא את המאפרה מעץ מהפיליפינים בדוגמת איש יושב עם כובע. הכובע שבור כבר שנים ויש לנו עוד שלושה כאלה (שקנינו כמתנות ולא נתנו…). זרקתי! כן!! ממש זרקתי.

פתאום בא לי שקט בעיניים – לא בא לי על הגודש המעייף הזה. פתאום אני רוצה להיות כמו הבדווים - זה הרי כל-כך מיותר - כל השמונצס האלה…. למה אני צריכה את כל הג'אנק הזה? כאילו חפצים מקנים לנו ביטחון ואני בכלל לא מדברת על דברים בעלי ערך כספי – אצלי הכל הולך על סנטימנטים. זה הכי נורא – כל דבר מזכיר לי משהו. אז מה? אם החפץ לא יהיה אז גם הזיכרון יימחק? אולי מפני זה אנחנו פוחדים….