הרומן שלי עם סיני הוא מורכב. כשהייתי בצבא, בסוף שנות ה- 70, לשם היינו נוסעים ברגילות שלנו- החבר שלי (שהיום הוא בעלי) ואני – לאיזור שארם ולכל מיני נקיקים שטיילנו בהם שם בסביבה וכמובן לדהב ונואייבה – שם ישנו ועשינו אהבה מתחת לכוכבים ולדקלים…

לפני שלוש שנים השתכנעתי וירדנו עם חברינו הטובים להילטון נואייבה ופתאום הכל חזר והקסם של סיני חזר להלך עלי. רק שאז החלה האינתיפאדה השנייה ושוב נסגרו השערים….

עברתי את השבוע הנוראי הזה עם הידיעה המרגשת שבסופו אני נוסעת מכאן וכשאחזור, הבית כבר יחזור למקומו והכל יהיה יפה ונקי ואני אחזור להיות בן-אדם נעים ולא עצבני (השכן שלי שאל אותי היום אם אני על סטרואידים….).

אני מעסיקה את עצמי בשאלות הרות גורל כמו – איזה ספרים לקחת . אקח, כמובן, את חיי פיי, אותו אני קוראת בהנאה רבה והאוירה שלו מתאימה לשקט של סיני אבל הספר שנראה לי הכי מתאים הוא: כוחו של הרגע הזה – ספר שאמור לעזור להוציא את המקסימום מהחיים. כמו כן, יש לי ספר חדש של אלן דה בוטון שנקרא: Status anxiety והוא מדבר על הצורך שלנו במעמד חברתי – צריך להיות מעניין ביותר. יש לי גם את התיקונים אבל כמה אפשר לקרוא ב- 4 ימים….. וכמובן, לא פחות חשוב- מחברת ועט כדי לרשום את התובנות שעולות בראשי כדי שאוכל לשתף גם אתכם.

מה נותר? חגיגות ה- 10,000 המשותפות שלי ושל ליאו בפתח. אמנם הוא יגיע לפני (והלינק הזה יעזור לזה..LOL) ועל כך אני לא אשמע את הסוף, תאמינו לי, וזאת למרות שיש לו ותק של יותר מחודשיים עלי…. אבל זה בהחלט מאורע ראוי לציון. אצלי זה יקרה כנראה רק כשאחזור מסיני.