הוא לא רוצה שאסע לסיני. ידעתי את זה, כמובן – מראש. זה רק מסיבות בטיחותיות. הוא דואג לי.

האמת היא שאין כמוהו בפירגון. הוא מודע לצורך שלי במרחב, לצורך שלי בחברים – צרכים שהם שונים משלו אבל הוא מכבד אותם אצלי – תכונה אצילית בפני עצמה ( וקשה לרוב האנשים). אני, למשל, הרבה פחות מפרגנת ממנו. הוא בן אדם שמהותו בנתינה. אני הרבה פחות ממנו. מדי פעם יש לנו פיצוצים על הרקע הזה.

כפי שכבר כתבתי, אני מרגישה שהנסיעה הזאת לסיני דווקא, היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי עכשיו – ניקוי ראש, הורדת מתח, שקט, טעינה – טיפול 10,000 לנפש. בגלל זה, כשהצגתי בפניו את התוכנית, תוך ידיעה שהוא לא יאהב את זה, נקטתי בשיטה הפרימיטיבית והלא חכמה במיוחד של ההתקפה לשם הגנה. אני מודה ומתוודה שעם כל חוכמת החיים שלי, כשזה מגיע לבן-אדם הכי קרוב והכי אהוב, אני עושה שטויות. הוא נפגע ובצדק כי אמרתי שאני נוסעת בין אם זה מוצא חן בעיניו ובין אם לא. אני זקוקה לזה.

וכדי להחמיר את העניין - הם לא גמרו את העבודה ביום ששי והבית נשאר במצב בלתי הגיוני. רבתי עם הבחור של הליטוש והיו צעקות – אל תשאלו… אבל בפועל, הם צריכים לחזור והכוונה היתה שיבואו ביום חמישי אבל לאור המצב עדיף שיבואו מחר. אני כמובן לא אהיה וזה דורש ממנו להיות פה על חשבון העבודה שלו. ממש לא התכוונתי שכך יהיה ואני מרגישה שאני נוסעת ומשאירה לו בלגאן. למרות שהדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לחזור ולמצוא את הכל מסודר ונקי – אבל זאת אני- האגואיסטית.

בקיצור, אני לא מבטלת כי הדבר הכי טוב בשבילנו זה להתרחק קצת למרות רגשות האשמה שלי בעניין. זה כמובן עדיף לצאת לחופש כשה עם ברכת הדרך אבל זה כנראה לא יקרה ואני נוסעת עם מועקה כפולה – גם שלי וגם שלו.