השבוע מלאו שלוש שנים לבלוג הזה. נכון שבאותו יום בדיוק הייתי בלונדון אבל רק כשחזרתי והתקשרתי לברך את פמה ליום הולדתה נזכרתי. זאת מכיון שיום הולדתה, אז, לפני שלוש שנים, גרם לי לפתוח את הבלוג הזה.

זה כנראה לא במקרה ששכחתי. הקשרים שלי לכאן כבר אינם כמו פעם. לא, לא, אני בהחלט כבר לא אחת מהחברה. לא מעורה ברכילויות, לא מוזמנת למסיבות ולמרות  55 מנויים נאמנים, זוכה לתגובות מעטות בלבד לדברי החוכמה שאני מייצרת כאן על בסיס לא קבוע. שאלתי את עצמי מה זה אומר עלי והבנתי שזה אומר שהמשקל של חיי נמצא במקום אחר אבל למרות זאת, אני רוצה כנראה להישען על עברי המפואר ועל מעמדי ההיסטורי כדי לא להיות לגמרי אאוטסיידר. רוצה שיקראו את מה שאני כותבת וגם יגיבו למרות שזה אולי לא הוגן לצפות לתגובות מאנשים שאיני מגיבה להם.  אפילו רוצה להיות מוזמנת לאירועים של החברה...

אף על פי כן, אני רוצה להודות לכמה אנשים שנאמנותם מרגשת למרות חוסר האיזון הנזכר לעיל: לפמה, טליק, אמלש, אמזונה, n-lee, שלגיה, לשדות, סול ושצה שהולכים איתי באש ובמים וגם מגיבים קבוע – ללא קשר לתגובות שלי.

לכל השאר, הדוממים והמזדמנים, אני מודה גם כן על תרומתכם.

אני כנראה אמשיך לכתוב לעיתים כי יש דברים שרק כאן המקום לכתוב אותם, כמו שיש דברים שכאן לא המקום לכתוב אותם. זה פוסט מספר 598 – כמעט עגול....

שבת שלום ומבורך ותודה שאתם איתי.