פרקי סיני משוכתבים כלשונם וכסדרם, כפי שנכתבו בסיני. בתוך הטקסטים משולבים ציטוטים  ומתומצתים רעיונות מתוך הספר: "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טול. הרבה פעמים אני מעלה שאלות שלאחר מכן נענו אחרי המשך הקריאה  בספר – זה מה שהיה כל-כך מדהים – הספר נתן לי מענה לדברים שהטרידו אותי. אז בכל פעם שאני מדברת על "הספר" – זהו הספר המדובר ולא אחר.

והשקט הזה….

המקום הזה משלב בצורה מושלמת אותנטיות ונוחות. כמעט אין כאן אנשים וזה מה שרצינו. יש בחדר מזגן, מקלחת ומיטות נורמליות והבחור שמנקה את החדר עושה צורות של אוריגמי מהמגבות- ברבורים ופרחים…

במעבר הגבול מתחילה ההרפתקה. הרגשתי כמו ילדה שיצאה לטיול ראשון בלי השגחה למרות שמשונה שארגיש כך – הרי אני נוסעת הרבה לבדי… אבל תחושת העולם השלישי החזירה אותי מיד לנפאל. קצב אחר, פרצופים שונים, לבוש, שפה.

אין לי רצון לנסוע לבד לחו"ל. לונדון לא נחשב – לונדון בשבילי זה בית. יש לי שם מקום משלי ואם אני רוצה- אני לבד ואם לא – יש לי עם מי להיות. אבל בכל מקום אחר בעולם, אני מעדיפה לטייל עם אישי. אנחנו מטיילים נהדר ביחד וברגע שאנחנו יוצאים מהשיגרה, אנחנו חוזרים להיות במיטבנו – כמו פעם…. אני אוהבת את הידיעה שאם מגרדים קצת – זה עדיין שם – כי הרי השיגרה יכולה להשכיח זאת בקלות…

אחרי מעבר הגבול יש התדיינות עם נהגי המוניות. טרנזיט כמעט מלא ממתין כבר שעתיים ותמורת 40 לירות אנחנו עליו. זאת למרות שאמרו לנו שהמחיר הוא 30. כמה מהר הופכים להיות קטנוניים… לשלם 25 ש"ח לנסיעה סטנדרטית בעיר זה בסדר אבל 35 ש"ח לנסיעה של שלושת רבעי שעה לא נראה לנו… בתוך הטרנזיט אנחנו 13. כולם ישראלים מלבד תיירת אוסטרלית צעירה שנוסעת לבד. לזה באמת צריך אומץ… גם לנו אמרו כל הכבוד… על מה? רוב החברה' צעירים. אנחנו הכי מבוגרות ושוב, אחרי שנים, אחוות מטיילים – החלפת חוויות ומידע. אין כמו המטייל הישראלי כספק מידע.

אחרי המתמקמות בחדר שהכי מצא חן בעינינו, עלינו על בגדי ים ונשכבנו על מיטות שיזוף מקש תחת סככה מוצלת. בריזה נעימה ומלטפת והשקט הזה – כבר אמרתי?

בשעת הערב המוקדמת פסקה הרוח והים נעמד. צבע הים התחבר עם צבע השמיים והאופק הוא האינסוף בגוונים של אפור כסוף.

אני מנסה לנקות את הראש ממחשבות אבל כל הזמן חושבת על כך שאני מנסה לפנות את הראש ממחשבות... זוהי תופעה ששמתי לב אליה לאחרונה - אני כל הזמן מודעת למחשבותי ולמעשי - כאילו אני צופה על עצמי מהצד ולא מצליחה להפסיק.

בספר מסופר שלסופר היתה תחושה שהוא לא מסוגל לחיות עם עצמו יותר ואז הבין כמה מוזרה המחשבה הזאת - האם הוא אחד או שניים? אם הוא לא מסוגל לחיות עם עצמו חייבים להיות שניים...