ברגע שהתרגלתי לנשום עם השנורקל, נרגעתי. צפתי על פני המים הצלולים אל עבר הבריכה הגדולה. מהחוף היא נראית כתם טורקיז יפהפה ומושך. עולם ומלואו נגלה לעיני- מושבות מדהימות של אלמוגים ודגים בשלל צבעים ורק את הנשימות שלי אני שומעת. כאילו הזמן עמד מלכת – הדגים נעים במסלולם, אדישים לגמרי לנוכחותנו. האלמוגים נעים בעדינות יחד עם תנועת המים. אני מבינה איך אפשר להתמכר לצלילות, למצולות…. כאילו אתה לא קיים שם. אתה צופה מהצד בעולם שאין לך בו שום חלק – עולם שלם, סגור, של טבע נקי. רציתי לצעוק קריאות התפעלות אבל הייתי צריכה להתרכז בנשימות….

קניתי מהבדואיות חולצת גלביה לבנה ושרשראות חרוזים. אני מתחילה להיכנס לשיגרה כאן ומחר זה כבר נגמר….

מתוך הספר אני מבינה שרגעי האושר שאני לפעמים חווה ואשר הנדירות שלהם גורמת להם להאיר כמו פנסים ולנצוץ כמו יהלומים - אלו הרגעים של ההתחברות עם הרגע הזה = עם ההוויה= ה- Being . זו ההוכחה לעצמי שאכם הדברים שאני קוראת הם נכונים – כי חוויתי אותם… אבל רק לרגעים ספורים, רק לעיתים רחוקות. אני מבינה גם את הסיבה שאני מוטרפת ביום יום – קופצת מדבר לדבר בקצב שקשה לאחרים לעמוד בו. הסיבה היא שאני לא נמצאת – לא נוכחת – בדבר שבו אני אמורה לעסוק וזאת בגלל שתוך כדי עשייה, הראש שלי כבר עסוק בדבר הבא…