הבכור התקבל לפרוייקט תגלית כחייל מלווה. זה אומר להיצמד לקבוצת צעירים אמריקאים בסיור של שבוע ציונות מרוכז. מטבריה, דרך ירושלים, יד ושם, קבר בן גוריון עד אילת וחזרה לתל-אביב.

מאד שמחתי על שניגש ועוד יותר על שהתקבל כי זה תמיד מרתק לראות את החיים שלך, המובנים מאליהם, מבעד לעיניהם של זרים. למשל, השאלה שנשאלה כבר בתחילת הסיור - מה זה להיות יהודי בעיניך. לכל אחד מהאמריקאים יש תשובה מנומקת המבוססת על מקרים שקרו - חשיפה לאלימות על רקע גזעי וסיפורים שונים. עבור ילד בן 20 שגדל פה זו שאלה שמעולם הוא לא טרח לשאול את עצמו- הרי זה ברור ו"הולך מבלי לדבר...". בשיחת טלפון נרגשת הוא הודה שלא חשב שירגיש כזו גאוה לאומית ואני חייכתי חיוך רחב - כל דבר בזמנו.... איזו דרך ארוכה הוא עבר מאז שהתגייס לפני יותר משנתיים. סוף סוף חל החיבור בין נפש למקום.

בינתיים, הוא שב אתמול הביתה עם תגלית פרטית - בחורה בת 24 שגרה בעמק החיות המוזרות ולומדת משפטים. היא מסיימת את הביקור שלה בבית משפחת דרלינג ואני עושה את המיטב כדי שתצא עם רושם טוב...

זה טוב שיש עורכת דין במשפחה... לא?