אהבתו הלכה והתעצמה עד שכמעט לא יכול היה להכילה. אך לא אמר דבר. היו מדברים על החיים בכללי ונמנעו מסיפורים אישיים. יום אחד התוודתה היא בפניו: "יש לי חבר", אמרה, "אבל אני לא מעוניינת בו יותר. לעומת זאת, בך אני כן מעוניינת. האם תהיה מוכן לדבר איתו?" "כמובן", אמר "הרי אהבתי שורפת את קרבי ובוערת בעצמותיי". אחרי כמה ימים הופיעו שניהם, שלובי זרועות. היא, חיוורת משהו, הציגה אותו בפניו: "תכיר, זהו פיני צימרמן". ישבו שלושתם ולגמו את הקפה בשקט. הוא בחן את פיני כדי לראות אם יכול לו ואהבתו נתנה לו כוחות. "אני צריכה ללכת", אמרה חיה, "אתם, אל תפריעו לעצמכם". הם נותרו לבדם ואז דיבר משה וסיפר על אהבתם ודרש מפיני שיפסע לאחור ויוותר עליה. "היא אינה אוהבת אותך יותר ",אמר.

פניו של פיני האדימו והוריד בצווארו הפך בולט יותר ויותר. קם מן השולחן ובמלוא גובהו אמר: "לא רק שלא אוותר עליה, אני מתכוון לשאת אותה לאישה ואם תתקרב אליה שוב, דמך בראשך!" הפך את השולחן ועזב את המקום.

מאז הפסיקה לבוא. ליבו נשבר בקרבו. אהבתו המשיכה לבעור בו וכל בוקר הגיע לקפה בציפיה לראותה. יום אחד ראה אותם יחד, שלובי זרועות. היא לא נראתה מאושרת. לא הסתכלה לכיוון שלו.

מאז לא ראה אותה.

היום, קצת יותר מ- 70 שנה אחרי, והוא בן 91, שלח משה מכתב לרדיו, למדור חיפוש קרובים. במכתב כתב שהוא חייב לאתר אותה כי הוא חייב לדבר איתה. יש לו כמה שאלות לשאול אותה. יש לו כמה עניינים שצריך לסגור.