אב הבית נסע עם חברים לטיול ג'יפים בצפון יוון. בלילה עוד לפני שנסע, כבר הרגשתי את זה.

 את הדריכות הזאת.

 במסגרת חלוקת התפקידים בינינו, הוא אחראי לנושא הדאגות. דאגן מקצועי ממש. זה אומר שהוא אף פעם לא סוגר את הטלפון, כי אולי אחד הילדים יצטרך אותו. החייל הגדול הרי רחוק מהבית. החייל הקטן אמנם בא  כל יום הביתה אבל אין לדעת. כל בעייה עם האוטו, בעיות כספיות, שאלות שונות, הסעות פתאומיות, הוראות דרך ועוד - תחת פיקודו. זאת אומרת, שבהיעדרו, כל זה עובר אלי. פתאום אני מבינה שאני זאת שצריכה לדעת איפה כל אחד נמצא בכל רגע נתון, וכמה זה נוח לדעת שגם אם אני לא יודעת - יש מישהו אחר ששולט בעניינים ביד רמה. עכשיו אני בתפקיד אמא ואבא גם יחד ואתמול בצהריים, "פגשנו" את הילדים (בתוספת כמה מאומצים, כרגיל) במסיבת התותים בשמנת של גלידת אייסברג. ואני, הקטנה, עומדת מולם, מסתכלת בחוסר אימון על שלושת האנשים המדהימים האלה שהם פרי בטני, ומרגישה את הלב מאיים לקרוע את בית החזה מרוב התרחבות. הם מפטפטים איתי בהתלהבות, ממש כאילו אני אחת מהם ואני מרגישה תחושה חזקה של יחד. מרגישה שהם שם בשבילי.

כשהילדים קטנים, אנחנו הגב שלהם אבל פתאום היום הבנתי שגם הם הגב שלי - הם עוטפים אותי ונותנים לי תחושת כוח עצומה!

איזה אושר זה.

נ.ב.

אני תוהה מה היה בפוסט הקודם שלא זכה בתגובות.