לפעמים מישהו כותב באופן כה מדויק את מה שאני מרגישה, כמו סימה קדמון בידיעות האחרונות, היום, שבא לי למצוא את הבית שלה ולהביא לה פרחים כדי להודות לה על כך שהיא מהווה לי (ובטח לעוד הרבה אנשים) פה.

על הביזיון היא כתבה היום, על איך זה שלא נמצאו אתמול 90 חברי כנסת שחושבים שמן הראוי שאדם שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום, שסעיפי האישום נגדו מעוררים פלצות, לא ימשיך לשבת אפילו רגע אחד נוסף על כסאו רם המעלה.

"את החרפה של הלילה הזה, שבו ישן בבית הנשיא אדם המואשם באונס, אי אפשר יהיה למחוק. את ביזיון השעות שחלפו בלי שהמדינה דאגה להקיא מקרבה סמל לאומי שסרח, לא ניתן לתרץ. אין שום סיבה להמתין עד שקצב יחליט להשעות את עצמו, והבחירה בנבצרות זמני אינה יכולה להיוותר בידיו של הנשיא. כי מי שמואשם באונס (ולא אינוס ולא אינוסצ'יק), עמדתו, דעתו, החלטתו אינה רלוונטית."

הערה נמסר שח"כ זהבה גלאון אספה 27 חתימות בעד הדחתו של הנשיא. רק 27? אלוהים אדירים! מי האנשים האלה שיושבים שם. חלקן נשים, כמו קולט אביטל שאמרה שאי אפשר להכריח אדם להתפטר ושהוא מספיק מבוגר...... הייתכן? הדעת לא סובלת את העיוות הזה. את הבלבול הנורמטיבי שנוצר כאן. האם יש דרך חזרה? לאמות מוסר תקינות? מי יחזיר אותנו לדרך הישר?

דיסקליימר עבור הקורא לאופרד:

כל אדם רשאי להילחם על צדקתו ואינו אשם עד שהרשע אבל את מלחמתו, עליו לעשות מחוץ לבית הנשיא.