בטלפון מרגש שהשאיר אותי דומעת, אמרה לי הבוקר חברה אהובה "שתדעי לך שכל מה שקורה לך ביום הזה בא אך ורק מאהבה. אפילו השמש זורחת במיוחד לכבודך – בהפוגה חגיגית מהחורף". ואני חשבתי לעצמי, בעקבות הברכות שהחלו לזרום מהבוקר – האם אני ראויה לכל זה? לכל האהבה הזו? היום הזה, פעם בשנה, תשומת הלב המרוכזת הזו, שאני מקבלת ביום הולדתי, משאירה אותי מוצפת ונרגשת עד מאד.

לכבוד יום הולדתי, חזרתי לפוסט יום ההולדת של השנה שעברה. טוב לחזור אחורה לפעמים, לראות את הדרך שנעשתה. הנה, דיברתי על הרצון ללימודים והשבוע כבר סיימתי סמסטר. חולמת וגם מיישמת. יש בזה מן העידוד. בתחילת הפוסט אני מתארת יום של דכדוך לפני יום ההולדת וגם אתמול הרגשתי אותו הדבר.  אולי זו תבנית סטנדרטית? משהו שצריך לעבור?

ומה שלומי היום? היום אני שמחה. שמחה על מה שהיה וגם על מה שיהיה ובעיקר שמחה על מה שעכשיו. תקופה של שקט אחרי תקופה של סערה. התכנסות, התמקדות ביש ולא באין. טוב לי.

השנה, שנת 2007, היא שנה של סגירת מעגלים. זוהי גם שנה של העצמה. לכן הצטרפתי למעגל העצמה. (שתי ציפורים במכה...).  בתקופה האחרונה לא הייתי פנויה לענייני רוח ואני מרגישה שנכון לי עכשיו להתעמק אל תוכי. במפגשים הקבוצתיים מתקבלים מסרים ויש שיתוף ביו חברי הקבוצה וזה נעים ומחבק.

היום אני בת 48.  עדיין משתנה, מתפתחת, לא שוקדת על שמריי. לא מסתפקת, רוצה עוד. עוד לדעת, עוד לראות, עוד לעשות, עוד להרגיש, עוד לחוות. היום אני יודעת מה עושה לי טוב. עשייה עושה לי טוב. מספקת אותי, מאתגרת אותי. חברים עושים לי טוב  ולאחרונה חידוש – גם חברות. תמיד הייתי חברה של בנים ולא כל כך הסתדרתי עם בנות. דווקא לאחרונה יש לי פתאום חברות חדשות. גם נשים מחפשות את קרבתי וזה נעים לי. אולי זה  קשור לרכות של השנים האחרונות. אני מרשה לעצמי היום את הרכות הזאת, אני אמפטית יותר, סבלנית יותר לשמוע. מצליחה לעזור. זה מרגש אותי.

היום צפויים מפגשים עם אנשים אהובים וגם מסג' מפנק.

מחייכת אליכם ממרומי שנותיי.

תודה שאתם כאן.

איזה חמוד הבלון האדום כאן בצד....