אתמול חגגתי 21 שנה להיותי אם.

לכבוד יום הולדתו, כתבתי לבני הבכור מכתב ארוך לקראת יציאתו המשמעותית לחיים. אחרי שיוצאים מהמסגרות המחייבות של חינוך חובה ושירות צבאי, נפתחת הדרך האמיתית והיא רבת פיצולים ושבילים. ההחלטה באיזה שביל לבחור היא, במובן מסוים, הרגע שמנקז בתוכו את סך החינוך ההורי – כל הערכים שנטמעו, יחד עם האישיות המיוחדת של הגבר הצעיר. כל הורה רוצה לחשוב שהמטען, אותו סיפק לילדיו, יעזור להם להחליט את ההחלטות הטובות בשבילם, יעזור להם להתמיד בדרכם ולהצליח להגשים את חלומותיהם.

האם הצלחנו? רק הזמן יגיד. אני רק יכולה לומר שהורות לילדים בוגרים זוהי חוויה עצומה. זהו שלב קצירת הפירות, אחרי שנים של עבודה קשה ולעיתים מתסכלת. פתאום רואים שזה באמת נכון – לכל דבר מגיע הזמן שלו. הילד שהיה בעייתי בבית הספר פתאום מגלה רצון ללמוד. הילד שהתנגד לאמנות פתאום רוצה לתקן את המעוות. הילד שרצה רק לברוח רחוק מהארץ הזאת, פתאום מרגיש שזהו ביתו האמיתי.

יש תקווה.

אשריני.