היא התישבה ליד השולחן הקבוע שלה – צמוד לחלון הפונה לרחוב. היא אוהבת להסתכל על העולם המתנהל שם בחוץ, בלעדיה. ממילא היא מרגישה מנותקת, לא שייכת, לא מוצאת את מקומה. הגשם המטפטף בחוץ חודר לתוך נשמתה והיא מרגישה אפורה מבפנים.

כמה שהיא אוהבת את הרחוב הזה. כאן פגשה לראשונה את דן. שניהם חיפשו מונית בגשם שוטף. יחד רצו והתנגשו באמצע הרחוב וכך, נוטפים מים, כשנהג המונית צועק עליהם שיחליטו כבר מי נכנס כי הריפוד נרטב לו – פרצו בצחוק מתגלגל ונכנסו שניהם למונית. פגישה מקרית שכזו – מי יכול היה לתאר לאן הדברים יתגלגלו…

מחשבות חולפות בראשה כמו עננים בשמיים והיא נכנעת להם, נותנת להם לזרום בחופשיות, מסתכלת עליהן מהצד. אירועי הבוקר המעיקים – הצעקות, טריקת הדלת, הדמעות… אחריהם מגיעות המחשבות על הצפוי לה בהמשך היום – הפגישה, המתח…. בא לה לברוח אבל לאן? הרי את עצמה תיקח איתה לכל מקום… הנה זוג מחוייך עובר מול החלון שלה. הוא מסתכל עליה במבט המצועף השמור לאוהבים טריים ואילו אהבתה שלה העלתה עובש. האם אי פעם יסתכל עליה מישהו כך? היא זוכרת היטב את החיוך במבטו. זוכרת איך קולו היה מתעורר כשהיה מזהה את קולה מעבר לקו. הקול הזה שהיה שמור רק לה.