כשהייתי בת 21, אחרי השחרור, נסעתי עם אב הבית (כן, כן, אותו אחד....) לטיול גדול באמריקע. אז היה מאד אופנתי טיולים כאלה מחוף לחוף. הגענו לניו יורק, קנינו מכונית בכמה מאות דולרים, עשינו מסלול ב AAA  ויצאנו לדרך. שלושה חודשים נסענו ברחבי היבשת -עם גיחות מצויינות לתוך קנדה המזרחית , המערבית והרוקית. המסלול כלל את כל הפארקים הגדולים, את יער הסקויה, סן פרנסיסקו על המים, הימורים בלאס וגס - באמת טיול טיול.

רק אתמול זה היה. בחיי. אז איך זה שקיבלתי עכשיו טלפון מסן דייגו, מבחור בן 21, שטוען שהוא בני? אז זהו, שהבחור נסע לבקר את התגלית מתגלית והם חורשים עכשיו את החוף המערבי. היינו צריכים להזכיר לעצמנו שאנחנו היינו בגילו בדיוק כשנסענו לשם ושהוא כבר ילד גדול ועצמאי - או שמן הראוי שיהיה עצמאי.... זה לא משנה את העובדה שכשהבנתי שהוא לא קיבל את הסמס ששלחתי לו אתמול בלילה וגם לא את זה של היום בבוקר , והתגלית אינה עונה, נכנסתי לחרדה קשה ואני ממש לא אמא חרדתית. פשוט ראיתי שחור ודמיינתי דמיונות קשים מכל. עד שהסתבר שהוא היה בקשר עם אח שלו אתמול בלילה ואין לו בטריה ולא מצא את המטען.... בקיצור, הוא התקשר סוף סוף ואני נמסתי לתוך השפופרת, כיאה וכנאה לאם פולניה ממוצא אנגלי.

אז עכשיו אני רגועה......

שבוע נפלא, שיהיה.