בתגובה לסיפור המתהווה שלי, כתב לי קלמן כך:
"כתיבה יוצרת, משמע הכתיבה יוצרת את עצמה, לא את מחליטה מה הדמויות יעשו אלא הן מחליטות בשביל עצמן, לשם כך את צריכה להוציא את עצמך מהתמונה, להוציא את החששות והפחדים, להיות מספיק אמיצה לכתוב שטויות ולהנפיק מוצרים פתטים, על זה את צריכה להתגבר ולא לבזבז את זמנך בשיקולי העלילה.
סבסטיאן רואה ביצירה את התכלית, הוא יכול ללמד אותך כיצד להגיע למוצר מוגמר וסביר, מוצר שתוכלי להסתובב איתו ללא חשש לפתטיות, גם זה משהו, אבל זה לא העיקר, העיקר לדעתי הוא החוויה שעוברים בהרפתקאה הזו שנקראת כתיבה דמיונית."
על כך בדיוק חשבתי אתמול לאחר שכתבתי את הסיפור שלי: האם תכלית המצאת הסיפור הוא הסיפור עצמו או התהליך שעובר הכותב?
אם אין לי מה לומר לעולם, בשביל מה לכתוב סיפור? או קיי
– יש בחורה בבית קפה. קרה לה משהו. יקרה לה משהו. אין לי מושג מה – אני ממציאה הכל תוך כדי כתיבה. האם זה מספיק? אני מפרסמת אותו כאן, בידיעה שאנשים באים לקרוא ולמה אני בעצם מטריחה אותם? האם יש לי משהו מעניין להגיד דרך הסיפור הזה או שמא יש לי דברים יותר מעניינים להגיד דרך סיפורים מהחיים?
מאידך, יש שיגידו
– הרי בשביל עצמך את כותבת. אם זה גורם לך הנאה – זה מה שחשוב. התוצאה פחות חשובה מהתהליך.
האמת היא שזה גורם לי הנאה
– מוצא חן בעיני לא לדעת מה יהיה הדבר הבא שאכתוב. מצד שני, אין לי את האומץ, עליו מדבר קלמן, להיות פתטית ולכתוב שטויות. קיים בי החשש שיחשבו שהדברים שאני כותבת הם אכן אמיתיים ואם כן? אז מה? למי איכפת?
אני תוהה לגבי התגובות
– על מה הן מעידות? תגובות בסגנון "יפה" או "מקסים" – מה עומד מאחוריהם? האם הנאה מחיבור המילים, האם הזדהות? או מתח?
בקיצור, אני פותחת את הנושא הזה לדיון מתוך עניין רב לשמוע דעות שונות.
תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
