היא התישבה ליד השולחן הקבוע שלה
– צמוד לחלון הפונה לרחוב. היא אוהבת להסתכל על העולם המתנהל שם בחוץ, בלעדיה. ממילא היא מרגישה מנותקת, לא שייכת, לא מוצאת את מקומה. הגשם המטפטף בחוץ חודר לתוך נשמתה והיא מרגישה אפורה מבפנים.
כמה שהיא אוהבת את הרחוב הזה. כאן פגשה לראשונה את דן. שניהם חיפשו מונית בגשם שוטף. יחד רצו והתנגשו באמצע הרחוב וכך, נוטפים מים, כשנהג המונית צועק עליהם שיחליטו כבר מי נכנס כי הריפוד נרטב לו
– פרצו בצחוק מתגלגל ונכנסו שניהם למונית. פגישה מקרית שכזו – מי יכול היה לתאר לאן הדברים יתגלגלו…
מחשבות חולפות בראשה כמו עננים בשמיים והיא נכנעת להם, נותנת להם לזרום בחופשיות, מסתכלת עליהן מהצד. אירועי הבוקר המעיקים
– הצעקות, טריקת הדלת, הדמעות… אחריהם מגיעות המחשבות על הצפוי לה בהמשך היום – הפגישה, המתח…. בא לה לברוח אבל לאן? הרי את עצמה תיקח איתה לכל מקום… הנה זוג מחוייך עובר מול החלון שלה. הוא מסתכל עליה במבט המצועף השמור לאוהבים טריים ואילו אהבתה שלה העלתה עובש. האם אי פעם יסתכל עליה מישהו כך? היא זוכרת היטב את החיוך במבטו. זוכרת איך קולו היה מתעורר כשהיה מזהה את קולה מעבר לקו. הקול הזה שהיה שמור רק לה.
הגשם מתחזק.
מה היה לפניו? מי היא היתה? היא כבר לא זוכרת. הוא שחרר אותה. הוא גילה אותה ועזר לה לגלות את עצמה. לא העזה להגיע בינה לבין עצמה למחוזות אליהם הגיעו יחד. מחוזות בהם הדמיון והמציאות מתערבבים ומטשטשים באיזור הדמדומים המסוכן.
המונית החלה לנסוע במעלה הרחוב. "לאן זה?" שאל הנהג. הסתכלו אחד על השני. שיערה נטף על כתפיה. איפור עיניה נזל במקצת. עיניה הכחולות הביטו בו בשאלה. "לחוף הים", אמר בנחישות. היא אוהבת בחורים נחושים והחלטיים. זה מדליק אותה. נתנה לו לקחת פיקוד בניגוד להרגלה והתרווחה בכסא. בזוית עיניה קלטה אותו ובחנה את מראהו. גבוה
– היא אוהבת. כתפיים רחבות – מממממ….. שיער מתולתל וקופצני. עיניים עירניות ומחייכות. כולו משדר אנרגיות של חתול בר – דריכות שקטה. היא הבינה שהוא מוצא חן בעיניה.
"לאיזה חוף?" שאל הנהג. "לא חשוב", אמר והסתכל בה בעיון. פיו לא זז אך עיניו חייכו בשובבות כובשת.
המונית נעצרה והם ירדו בחוף פרישמן. רוח חזקה כמעט העיפה אותה כשיצאה מהרכב. הוא קפץ אחריה והושיט לה יד. "אחזיק אותך כדי שלא תעופי" אמר והיא חייכה.
היא לא רגילה להיות מובלת. היא דומיננטית והחלטית
– היא קובעת. היא האישה החדשה. אבל הבחור הזה גורם לה להרגיש שהיא יכולה לעבור לנוח. תחושה אינטואיטיבית ביותר – הרי רק נפגשו אבל הוא עושה לה משהו שהיא לא מבינה.
כך הלכו נגד הרוח עד לבית הקפה שעל החוף. מאחורי הזכוכית רק ראו את הרוח ושמעו את שריקתה. הנה הוא יושב מולה והיא יכולה לבחון את מבטו. היא אוהבת עיניים וגם חיוך. עיניים חודרות וחדות סקרו אותה במקביל והחיוך פשט בשפתיו. שיניים מושלמות, שפתיים בשרניות עם פוטנציאל התנשקותי מעולה
…. "על מה אני חושבת", נזפה בעצמה – עוד לא החלפנו מילה….
"את מתאימה לי", אמר פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת. הישירות הזאת, הדחיפות הזאת בקולו
– היא אוהבת את זה. "למה?" שאלה. "אני מרגיש את זה עמוק בפנים. לא סתם נפגשנו כך. יש פה עניין. אני מרגיש אותך."
גם היא הרגישה אותו. נוכחותו היתה מלווה בתחושת חיות יוצאת דופן. היא היתה מודעת לגופה, לעיניה המסתכלות עליו, לפיה, עליו הוא מסתכל. ריגוש אחז בה. משהו מוזר ולא אופייני שגרם לה להבין שהיא תלך אחריו לאן שיוביל אותה. בלי מילים הבינה שהוא קולט את המסר וחיוכו הרחב נתן לה אישור לכך. היא הרגישה כמו ילדה קטנה שיוצאת להרפתקה וצמרמורת חלפה בגופה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
