האם סופר אוהב ספרים?

הרבה שאלות מעניינות עלו בי לאחר קריאת מאמרה של שירי לב-ארי בהארץ הבוקר.

לכבוד שבוע הספר העברי, היא יצאה לבדוק מה אפשר לומר על פניה של הספרות העברית העכשווית.

"במבט ראשון, ביום פתיחת שבוע הספר, בולטת הכמות. קלות הכתיבה, קלות ההקלדה וקלות ההדפסה הביאו לגידול עצום במספר ספרי המקור. בגלל התחרות בענף, הוצאות הספרים מהססות פחות להוציא לאור ספר מקור, וגם מספר הכותבים המוציאים לאור בעצמם את ספריהם הולך וגדל.
הדבר השני הבולט לעין בפרוזה הישראלית בשנים האחרונות הוא פער בין ההמולה התקשורתית שמעוררים ספרים חדשים לבין איכותם העל-זמנית: היכולת שלהם להיחרת בתודעת הקוראים למשך שנים, לשקף מציאות ולעצב אותה. בשנים האחרונות נדמה שהספרות החדשה בישראל מסתגרת בגבולות המצומצמים של החוויה הפרטית. לטוב ולרע, רבים מספרי המקור המתפרסמים בארץ בשנים האחרונות התנתקו מהנושאים "הגדולים" שאיפיינו את הספרות העברית בעבר - היסטוריה, חברה ולאום, ערכי מוסר, חירות האדם, הרוח האנושית. מעטים הספרים שנכתבים היום מתוך מודעות דורית או מודעות למסורת הספרות העברית. "

כשאני קוראת ספרות טובה, אני תמיד נפעמת מהעומקים, מהידע, תמיד נראה לי שסופר צריך לדעת כל-כך הרבה לפני שהוא מתחיל לכתוב.

האם הסופרים הצעירים, הכוכבים החדשים קוראים הרבה? האם הם עצמם עשירים מבחינה תרבותית? לי זה חשוב. אני לא אוהבת שטחיות או דלות. היום כל-כך קל להפליץ איזו יצירה אמנותית, במיוחד אם יש לך קשרים טובים. זה מדכא.

"מנחם פרי, עורך הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד, טוען כי לרוב הסופרים החדשים היום אצה הדרך אל הרומן הראשון, וכי הם אינם גדלים ומתפתחים כפי שסופרים היו גדלים בעבר בספרות העברית. "פעם היו כתבי עת ספרותיים בעלי השפעה", הוא אומר, "כל הגדולים של הספרות העברית - מביאליק ועד הסופרים שהחלו את דרכם לפני 20 שנה - התחילו לפרסם קודם בכתבי עת, ולא מיהרו להוציא ספרים. גם דויד גרוסמן, רונית מטלון ויהודית קציר פירסמו קודם סיפורים, קטעים מרומן, קיבלו פידבק, עבדו עם עורכים. עבר המון זמן עד שהם הוציאו ספר. סביב כתבי העת נוצרו גם חבורות ספרותיות, וצמיחה בחבורה זה דבר חשוב לסופרים בתחילת הדרך, כי כך מתגבשת הפואטיקה שלהם, והשלילה שלהם את הפרוזה שקדמה להם. היום אין שום צד מניפסטי לסופרים ישראלים.
"מה שקורה בפרוזה ב-15 השנים האחרונות הוא שהרבה פעמים הנושאים חוזרים על עצמם - שוב משולשים רומנטיים, שוב דירה בשינקין. אין פריצה לנושאים חדשים. וגם יש מעט מאוד עורכים ספרותיים שיישבו עם סופר וילמדו אותו איך לכתוב. רוב העורכים היום יבחרו את הספרים, יעירו לסופר כמה הערות, אבל לא יישבו עם הטקסט ועם הכותב במשך שבועות. אני לא אהיה אומלל אם בשנה מסוימת ייצאו אצלנו רק ספרי תרגום"."

"כל מיני כוכבנים שמופיעים לרגע וחושבים שלכתוב רומן זה תחביב לשעות הפנאי." למשל.

"דווקא בספרות האמריקאית היום, הספרים שזוכים להצלחה הם ספרים השייכים למסורת הרומן האמריקאי הגדול - ספרים רחבי יריעה, המציגים דמויות מורכבות, עלילות ותת-עלילות, ועוסקים בתמות מרכזיות בחיי החברה האמריקאית וברוח התקופה, אבל גם בתמות אוניוורסליות. דוגמה בולטת לסופר צעיר שפרץ את דרכו ונחשב כעת לסופר קאנוני הוא ג'ונתן פרנזן, שכתב את "התיקונים" - ספר בן כ-700 עמודים שלכד היטב את תמצית החיים האמריקאיים בעבר ובהווה, מהפרוורים של שנות ה-50 ועד בועת ההיי-טק של כלכלת קלינטון, אבל נגע גם בנושאים נצחיים כמו יחסי הורים וילדים, מערכות יחסים זוגיות, ומחשבות כלליות על תכלית הקיום.
בספרות הישראלית, לעומת זאת, נדמה שעדיין קיים צמא רב ליצירת מופת גדולה. נראה שאין ממשיכים לקו הספרותי החדשני שהתחיל בו יהושע קנז, והמשיכו בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת."

חומר מעניין למחשבה היות שאנו עוסקים כאן במילה הכתובה, בעושר השפה, ויש כאן אנשים מאד מוכשרים.

תגובותיכם תתקבלנה, כמובן, בעניין רב.