אין לי ספק שצמד המילים הזה מעורר מתח מסוים אצל כל מי שקורא אותן. זאת מסיבה פשוטה – לכל אחד מאיתנו יש חרדה כזאת, במידה זו או אחרת, אבל אף אחד לא מדבר על זה. למה? כי המקור לחרדה הזאת, התחושה העומדת בבסיסה, תכונת האופי עליה היא מראה היא ק-נ-א-ה. פוי! אנחנו לא מדברים על קנאה מהסוג הזה. בקושי אנחנו מוכנים לדבר על קנאה רומנטית אבל קנאה חברתית – moi ?

אם תהיו כנים עם עצמכם עד הסוף אתם תגלו שאתם לוקים בתסמונת הזאת. בסולם בין אחד לעשר כל אחד ימצא את עצמו במקום אחר בסקאלה אבל עם יד על הלב, מסתבר שהחרדה הזאת לסטטוס חברתי קיים אצל כולנו. נכון שהדבר תלוי בעיסוק שלנו ובאמביציות וניתן לומר שככל שהאמביציות גבוהות יותר, החרדה גבוהה יותר. זאת משום שאנחנו נפתחים לשיפוט חיצוני. בכל מצב שבו אנחנו נמדדים על ידי אחרים, אנחנו מוסרים את כוחנו בידי האחר ונתונים לחסדיו. במצבים אלה, של חוסר אונים יחסי, אנחנו בשיא חולשתנו. לפעמים אין ברירה. אנחנו חייבים לשחק את המשחק. לכל בראנז'ה יש חוקים משלו. קחו יוצרים, למשל: משורר, זמר, סופר, אמן – החברה צריכה לנשק את ידיהם על כך שהם יוצרים מתוך נפשם ובכך מעשירים את חיינו – ומה קורה בפועל? יש רייטינג, יש רשימת רב-מכר, יש ביקורת תערוכות, ספרים, מוזיקה. יש מדורי רכילות. ככל שאתה נחשף יותר, כך אתה נתון יותר לחרדה הזאת.

אבל גם אם בדלת אמותיך את חי, תמיד יהיו כאלה שתחפוץ ביקרם. איש זה או אחר, חברה זו או אחרת. הנטייה שלנו היא לרצות דווקא את אלה שלא רוצים אותנו. משחק "הקשה להשגה" מבוסס על הטענה הזאת והיא נכונה עד כדי כך שגם כשאנחנו יודעים שעושים לנו מניפולציות – זה עובד. כמו גם להיפך – מחמאות. קחו לדוגמא את רני רהב, האיש והתופעה. מבלי להתייחס אליו אישית, הוא ביסס קריירה שלמה על מחמאות. אפילו שהאנשים יודעים שהכל ממוחשב אצלו, כאשר הוא שולח פרח ליום ההולדת או הזמנה זו או אחרת, למועדון האקסקלוסיבי של רשימת הדיוור שלו, האנשים האלה מרגישים שהם "משהו".

יהיה המשך – אני מבטיחה.