אתמול, בזמן הצפייה בתוכנית "מוסר השילומים", לא יכולתי לעצור את הדמעות.

יש, לצערי, הרבה דברים שאני מתביישת בהם במדינה הזאת. לכן הוספתי, בסוף הפוסט הקודם את המילים "למרות הכל". אבל לכל אחד יש את נקודת השבירה שלו ואתמול אני נשברתי אל מול המצוקה של ניצולי השואה. לא אוהבת את המילה "ניצולים". אני מעדיפה את המילה "שורדים" -  כמו באנגלית - survivors - כי יותר מכל, זוהי תכונה שמאפיינת אותם - יכולת ההישרדות. כמה קשה לראות שתכונה זו הופכת לרועץ, כאשר היא מאריכה את הסבל - כשהם כבר מבקשים נפשם למות.

כלל בסיסי בסוציולוגיה של אירגונים היא שמטרת העל של האירגון היא לקיים את עצמו. ועדת התביעות היא דוגמא מצויינת - משכורות שמנות, טיסות לחו"ל (מי מממן את מחלקת העסקים?), בתי מלון מפוארים וארוחות דשנות. אולי לא תמיד זוכרים בשביל מה כל זה. מערך התרומות האימתני קודם כל משמן את המנגנון האירגוני ואחר כך, האנשים, שלמענם מתקיים האירגון, צריכים להתחנן עבור 1,400 ש"ח - מענק חד-פעמי. האם גם פה יתנו פתח לגאידמק לפעול במקום המדינה? במקום כל אותם היהודים העשירים אשר כבר תרמו? בושה על חרפה.

אז יש לנו נשיא אנס, שר אוצר מועל (שעוד לא החליט אם להתפטר או לא), יש לנו שחיתות בכל פינה ויש לנו דור מייסד שבזכותו אנחנו כאן, שחי בתנאים מחפירים. האם זו המדינה שלה פיללנו? האם זו החברה שאנו רוצים להשתייך אליה? והכי נורא מכל - האם אנו מאמינים שיש לנו כוח לשנות משהו? אחד המאפיינים של מדינת עולם שלישי הוא חוסר האמון של תושביה ביכולתם לשנות את המצב. אני מקווה שאנחנו עוד לא שם אבל ברור שצריך להיעשות משהו דראסטי- איתחול מחדש. מבול.

גם טליק כתב  על הנושא.

העצומה למען זכויות ניצולי השואה.