כאילו אתמול זה היה. התגודדנו מול המזכירות ופתאום אף אחד לא מיהר הביתה כתבנו זיכרונות בספרונים הקטנים, התחבקנו וניסינו לקלוט שזה אכן נגמר.
תם פרק.
פרק של 18 שנה. כמה מהר זה עובר. כמה אנחנו רוצים כבר שיגדלו ואז כשהם גדולים אנחנו מצטערים שזה עבר כל-כך מהר. תוהים אם עשינו את המיטב, אם היה מספיק זמן איכות...
שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה ולי כל-כך קשים שינויים. אני מרגישה בתוכי את המתח לקראת הבאות.
ברכתי אותו ברכות הצלחה להמשך החיים ובליבי ביקשתי הגנה והשגחה מכל כוחות ההגנה הידועים לי. אני לא בררנית כשזה מגיע לנושא ההשגחה – מוכנה לאמץ את כל האלילים כולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
