על הסקאלה בין להגיד או לא להגיד, אני נמצאת בצד של להגיד. לא אוהבת בולשיט, לא אוהבת התחסדות
– טיפוס ישיר אני – אומרת את מה שאני חושבת.
אבל עבור אנשים כמוני, המציאו את הטקט - גבולות, גיברת, גבולות
…. לא כל דבר שעובר לך בראש צריך להגיע ישר אל הפה. פעם הייתי די גרועה בזה אבל רכשתי מיומנות עם השנים וזאת, בעיקר, כדי להוכיח לאמא שלי שהיא טועה כשהיא אמרה שהפה שלי יהרוג אותי….(אני מקווה שהיא אכן טועה….).
בתור מי שמקדישה לזה מחשבה אני מתקוממת במיוחד לנוכח חוסר רגישותם של אחרים ולכן ממש, אבל ממש, התעצבנתי כשחברה שלי אמרה לי שהנעליים שלי ממש מכוערות ומזכירות לה נעליים של סבתא. במיוחד התעצבנתי לאור העובדה שממש דקה קודם לכן, חשבתי שהנעליים שלה, (בצבע טורקיז עם פייאטים ושפיץ), מממש מזעזעות ומזכירות לי נעליים של סבתות תימניות. אבל בגלל שהיא תימניה שסוחבת משקעים של נחיתות, לא אמרתי, כמובן....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
