מאז שגיליתי שהוטמייל מחק לי את התיבה הישנה שלי, אני מסתובבת בתחושה מוזרה.

אני הרי שומרת  כל בדל זיכרון, כל מילת אהבה, כל פיסת היסטוריה אישית – קראו לי מלכת הממורביליה. כאילו שהפיסות האלה משמשות הוכחה לכך שהדברים אכן קרו לי. והנה, נמחק הדובדבן לחלוטין – כל המיילים שלו היו שם.

ואני שואלת עכשיו את עצמי מה זה אומר לגבי. הרי הזיכרון קיים בתוכי. הרי לא היה לי עניין להיכנס ולקרוא כבר הרבה זמן. (בגלל זה התיבה נמחקה...) זה לא מסוג הדברים שעושים לי טוב לחזור אליהם . הדברים שהיו ואינם. מילות אהבה שדהו מרוב שנשארו תלויים זמן רב על החבל. ריח בושם של מישהו שהתרחק מחוץ לטווח הראיה. מה המשמעות של זה? למה אני עסוקה תמיד בשימור? למה לא מספיק הזיכרון שבתוכי? מה החשיבות של ההוכחה הזאת? האם עצם הידיעה אינה מספיקה? הרי בשבילי בלבד היא ההוכחה  -  לא אראה את הדברים למישהו אחר.

 היכולת להיפרד ולהמשיך הלאה היא יכולת שאני צריכה לפתח ולהעמיק. היכולת להגיד: "די- זה נגמר" בכל מיני תחומים. אני עדיין לומדת וכדי לעזור לי בדרכי יש לי את הוטמייל...