ישנם בני זוג שההתפתחות שלהם במהלך השנים יוצרת  ביניהם פערים גדולים מדי.

ישנם זוגות שמתחילים לשנוא אחד את השני בגלל אותן תכונות בדיוק, שבגללן הם התאהבו אחד בשני.

ישנם בני זוג שמרגישים שהמאמץ הדרוש כדי להמשיך את הבערה אינו מוצדק.

מבין הזוגות שמחליטים בכל זאת להתאמץ, כמה מאושרים?

הרבה קראתי כאן בימים האחרונים על זוגיות, משברים, נאמנות. כמו שנוריקו כתבה- אנחנו ממציאים את החוקים שלנו תוך כדי תנועה. אנחנו מאמצים בחום כל אידיאולוגיה שמתאימה לנו באותו הרגע כדי להרגיש טוב עם עצמנו. אצל מקוקו היה דיון על נאמנות. אמל"ש לא מרגישה שהגיעה למנוחה ולנחלה.

כל זה גורם לי לשאול את עצמי מה היא באמת זוגיות ט ובה. בואו נשים בצד את המילה "אושר" כי אני מעדיפה לדבר על זוגות "טובים". זוג טוב זה זוג שנותן, קודם כל, מרחב מחייה. חיי נישואין ארוכי טווח לא יכולים להתקיים תחת לחץ. התנאי הראשון לזוגיות בריאה היא תחושת הביטחון שיש אהבה ורצון להיות אחד עם השני. בגלל זה התחתנו. כשהביטחון הזה הוא המנחה את צעדנו, אין לחץ ואין פאניקה ובני הזוג יכולים להתרווח ולהירגע. זה לא אומר שלא צריך רמה בריאה של מתח ביחסים אבל זה משהו אחר. לא צריך להירדם בשמירה.

תנאי חשוב נוסף הוא כבוד והערכה. בלי זה פשוט אי אפשר.

התנאי האחרון הוא חברות. לא פחות חשוב.

הצורך בריגושים לא תמיד מסתכם ברומן. אמנם אצלי זה קרה אבל אני עדיין חושבת שאנחנו זוג טוב. הוא מפרגן לי חברים ואני מפרגנת לו חברות. לא הייתי רוצה שיבוא לספר לי אם הוא שכב עם מישהי וכל עוד אני מרגישה שאני האישה שלו, זה לא משנה לי. בכלל, אני לא חושבת שצריך להגיד הכל. כמו האמרה באנגלית:

וכך הגענו עד הלום. קצת צולעים, קצת מדממים אבל עדיין יד ביד עם הפנים קדימה וכן - אפילו גאווה, אם לא איכפת לכם.