הערב ראיתי בטלויזיה כתבה על אופנת הגדלת שדיים. נושא הניתוחים הפלסטיים תמיד מרתק אותי. לפני הרבה שנים, במסגרת הטיול שלנו במזרח פגשנו בחורה יפהפיה. באמת שאי אפשר היה להוריד ממנה את העיניים. אבל היתה לה שריטה במוח – היא החליטה שהאף שלה גדול ומכוער. אף אחד לא הבין על מה היא מדברת אבל היא בשלה – הלכה ועשתה ניתוח אף. היא אולי מרגישה שכל הבעיות שלה בחיים נפתרו אבל בעיני היא כל-כך התכערה שזה ממש עצוב. המחשבה שאפשר לבודד איבר אחד מתוך המכלול המרכיב את פנינו ולעשות אותו "יפה" יותר - זו מחשבה שהיא ממש מטופשת בעיני כי אף איבר לא עומד בפני עצמו והאופן שבו הוא משתלב עם איברים אחרים הוא החשוב. אבל מה שמרתק אותי באמת זה ההיבט הפסיכולוגי של העניין – אישה חושבת ששינוי זה או אחר בגופה יביא לה את האושר. הדימוי שלה בעיני עצמה תלוי בגודל האף שלה או בגודל השדיים שלה. כפי שאמרה מישהי בתוכנית – 200 סמ"ק סיליקון מפרידים בינה לבין האושר. אז כולן רוצות חזה כמו פמלה אנדרסון או מישהי אחרת ואני נזכרת בדברים שפעם כתבה נוריקו: "אני כל כך אוהבת גופים נשיים אמיתיים כאלה. כאלה שיש בהם קצת גומות צלוליטיס בצידי הטוסיק, שיש בהם צלקות עתיקות מאיזה נפילת ילדות או ניתוח קיסרי ישן. שדיים שהרוו פיות קטנים שהולכים כבר לבית ספר עכשיו. איזה יופי יש בזה". אחר כך כתבה בתגובות: "גוף צעיר, טרי, זה כמו עיר חדשה שקמה בין רגע, כמו דירה שמקבלים מקבלן. זה יפה, חדש, מלא פונציאל, אבל אני אוהבת ערים עתיקות דווקא". אני יודעת שיש גם גברים שמרגישים כך – שלא מחפשים את המושלמוּת.

אז למה כל-כך הרבה נשים חושבות שהמפתח לאושר שלהן נמצא בשיפוץ איבר זה או אחר??